ביקורת ספרים :
The Next Christendom: The Coming of Global Christianity by Philip Jenkins.
Oxford University Press, 2002, 270 pg
בשבוע שעבר הסתיימה ועידה שכינס הוותיקן, בה השתתפו בישופים נוצרים (בעיקר קתולים) מרחבי המזרח התיכון. הועידה דנה במצב הנצרות באזור זה, ערש מולדתה של הדת, אשר אם שאלתם - הוא עגום למדי. ההגירה הנוצרית לארצות מערביות איננה נפסקת, ומצבם של הנוצרים הקתולים (ולמעשה גם בני שאר העדות הנוצריות) תחת שלטון הרוב המוסלמי ברובו של המזרח התיכון, או היהודי במדינת ישראל איננו מעודד. והנה בדו"ח על מצב הנצרות במזרח בתיכון שהוגש למועצה יוחדו מספר דפים גם לטיפול בתופעת ההגירה דווקא אל האזור פנימה ולא ממנו החוצה:
5. הגירה של נוצרים אל המזרח התיכון מרחבי העולם
בארצות מזרח תיכוניות מתרחשת תופעה חדשה, כלומר הגעתם של עובדים מהגרים מאפריקה ואסיה, אשר רובן נשים. פעמים רבות, הם נפגשות בחוסר צדק וניצול עד לרמה של עברה על חוקים ואמנות בינלאומיות. הכנסיות שלנו צריכות לעשות מאמץ גדול יותר לעזור להן להסביר להן פנים ולספק להם הדרכה דתית וחברתית דרך אחריות פסטורלית (כלומר של כהני הדת א.ו) הולמת תוך מאמץ מתואם בין בישופים, קהילות דתיות ארגונים חברתיים וארגוני צדקה[1].
מבט על הסעיף וההקשר שלו מעלה שתי נקודות חשובות שאינן כה ברורות לקהל המערבי או הישראלי הרחב. הראשונה היא כי ישנם נוצרים במזרח התיכון, נוצרים שאינם נציגים של קולוניאליזם מערבי, אלא השרידים של אוכלוסיות אשר חלקן גרו במזרח התיכון עוד לפני בוא האסלאם. הנקודה השנייה היא כי ישנם נוצרים רבים אשר באים, אפילו למזרח התיכון, ממדינות באסיה ובאפריקה. כן, למי שלא שם לב, מרביתם של ה"עובדות והעובדים הזרים" שמגיעים לדוגמא לישראל הם נוצריים. העובדת הפיליפינית שמטפלת במסירות בסבתות והסבים שלנו היא נוצריה, וקתולית. היא לא באה לביקור תיירותי ב"ארץ הקודש", היא באה על מנת לפרנס את המשפחה שלה במולדת. סעיף 5 שציטטתי ממחיש את הטענה המרכזית אותה מעלה ג'נקינס בספרו, והיא כי במאה העשרים התחוללה מהפכה בנצרות, מהפכה אשר תיהפך ליותר ויותר מורגשת במאה ה21. הן המאפיינים והן התוצאות של מהפכה זו הם התפשטות הנצרות ומעבר נקודת הכובד שלה מן המערב אל ה"דרום הגלובלי". מעבר מהיותה דתו של המערב המתקדם, הליברלי, והעשיר להיותה דתם של ארצות הדרום הגלובלי, המתפתחות והעניות גם יחד.
ג'נקינס מתחיל את הספר בסקירה מהירה של ההיסטוריה של הנצרות, מראשיתה במזרח התיכון, דרך הניצור של מערב ומזרח אירופה,ודרום מערב אסיה. השקיעה של הנצרות במקומות המסורתיים עם בוא האסלאם ובעיקר המונגולים. הוא סוקר את המעבר של הנצרות,יחד עם הקולוניאליזם, אל צפון ודרום אמריקה, אפריקה, ואסיה. ג'נקינס מראה כיצד גם לאחר ההשתחררות מהקולוניאליזם הנצרות לא נעלמה, אלא המשיכה בצמיחה ניכרת, והתפשטה והשתלבה במסורות תרבותיות מקומיות, אשר בעודן מוותרות על חלק מהמורשות ה"מערביות" של הדת, שמרו על עיקריה ואף יותר. במקומות אלה, הנצרות היא דת "חיה ובועטת" אשר ממשיכה להתפשט אל קבוצות לא נוצריות, אנימיסטיות ולפעמים אפילו מוסלמיות. ג'נקינס טוען כי בעוד בעיני נוצרים מערביים רבים, כנסיות מקומיות בדרום הגלובלי , בייחוד באפריקה, נתפסות כ"לא נוצריות" או כסינקרטיזם נוצרי-אנימיסטי, הראיה המערבית מושפעת מאותו "סינקרטיזם" בדיוק שאירע בימי הביניים כאשר הנצרות נפגשה בפגאניזם הגרמני. ג'נקינס מקדיש פרק שלם לתאר את הצמיחה הדמוגרפית הצפויה בארצות הדרום הגלובלי, צמיחה של מאות מליונים נוספים של נוצרים במדינות כמו ניגריה, אוגנדה, וברזיל. במדינות אלה הדת איננה מנותקת מהפוליטיקה, אלא משחקת תפקיד גובר והולך בעניינים הפנימיים והחיצוניים של ארצות רבות. ג'נקינס מצביע על נקודות חיכוך על רקע דתי, ההולכות ונהיות חמורות יותר, בארצות בהן ישנו מיעוט נוצרי ניכר (כמו סודן) או רוב נוצרי לא מוחלט (כמו ניגריה). נקודות השבר הדתיות יכולות להצית מלחמה בין דתית באזורים רבים בדרום הגלובלי, בתרחישים בהם, ג'נקינס מניח בפסימיות, המערב הנוצרי לא יסייע לצד הנוצרי במאבק. ג'נקינס איננו שולל תרחישים בהם האליטות המערביות, מיוסרות העבר הקולוניאלי, עוצמות את עיניהן ואינן תומכות וודאי שלא מזדהות עם סבלם של בני אמונתם בדרום הגלובלי. בפרקים האחרונים של הספר ג'נקינס מתאר את התוצאות הנוכחיות של מעבר מרכז הכובד הנוצרי אל הדרום הגלובלי. הארגונים הממוסדים הנוצריים כמו הכנסייה הקתולית, או מועצת הכנסיות העולמיות ((WCC נעשים יותר שמרנים, בהשפעת קולותיהם של המאמינים הלא מערביים. ג'נקינס אף מזכיר תנועה של "ניצור מחדש", הפעם בכיוון השני – מאפריקה או אסיה אל ארצות הברית, שם לבנים שמרנים רבים, המאוכזבים מהליברליזם של הכנסיות שלהם, מביטים בתקווה אל אחיהם הנוצריים מעבר לים. את הספר מסיים ג'נקינס בקריאה להביט מחדש אל הנצרות. נצרות אשר לפי ג'נקינס הופכת לשמרנית יותר, ולנצרות של הדרום הגלובלי. נצרות ענייה יותר, אשר עבורה כתבי הקודש הנוצריים מבטאים אמת קיומית, ולא השראה בלבד כמו עבור המערב הליברלי והעשיר.
ג'נקינס מותח לאורך הספר נקודות השוואה רבות בין מצבה של הנצרות בדרום הגלובלי היום, לבין הנצרות באירופה בימי הביניים. מביניהם אחת ההשוואות הכי משכנעת היא האמונה בנבואות וניסים המשותפת לדרום של המאה ה20 ואירופה של ימי הביניים. ג'נקינס מתאר את הנצרות באפריקה, בה קמים נביאים אשר ראו או שמעו את ישו, בה המאמינים הולכים לעצרות כנסייה על מנת לחזות בניסים, ריפוי, וגירוש שדים, בדיוק כמו בימי הביניים האירופאים. ג'נקינס טוען כי בניגוד למערב העשיר, אשר קורא את הסיפורים בכתבי הקודש הנוצריים בתיווך של הסברים רציונאליים למיניהם, בדרום הגלובלי סיפורי הנצרות נקראים כאמת ישירה ואותנטית, איתה ניתן להזדהות ואף לחוות בחיי היום יום. בעוד במערב קשה להזדהות עם סבלו של ישו וחיי העוני של השליחים, בדרום הגלובלי החוויות של עוני, שלטון טיראני, גלות ונדודים הם חוויות של יום יום. במובן הזה, טוען ג'נקינס, הדרום הגלובלי מקיים נצרות "אותנטית" לא פחות ואפילו יותר משל המערב.
ג'נקינס מקדיש תשומת לב רבה, הן בפרק מיוחד והן לכל אורך הספר לתחזיות דמוגרפיות אודות האוכלוסיה האנושית בעולם בכלל, ובמדינות הגדולות, נוצריות, מוסלמיות, ואחרות בפרט. תחזיות אלו מעריכות כי בשנת 2050 רובם של הנוצרים בעולם יתרכזו באפריקה,דרום אמריקה ואסיה, ומיעוטם באירופה וארצות הברית. כן הוא מזכיר תחזיות, ואף מוסיף הערכות שלו, באשר לצמיחת הנצרות גם בארצות בהן היא מיעוט, כמו הודו, סין, ומדינות מוסלמיות רבות. אמנם, ג'נקינס לא שוכח להסתייג בכל פעם בה הוא מזכיר את התחזיות הדמוגרפיות מקבלה מוחלטת שלהן, אך מאידך הוא טוען שוב ושוב כי ניתן לזהות מגמות ברורות ואף להגיב להן. התחזיות המספריות מסייעות לג'נקינס לטעון כי מרכז הכובד של הנצרות עובר מהמערב אל הדרום הגלובלי, וכי השפעתו של האחרון תלך ותגדל, הן במישורים פנים נוצרים (במדיניות פנים של מדינות או בשיח "אקומני") והן במישורים חוץ נוצריים ( כמו דיפלומטיה בין לאומית ובין דתית). ג'נקינס טוען כי המספרים הנוצריים עצמם משפיעים כבר היום על מדיניותם של גופים נוצריים. כך לדוגמא הוא טוען כי המגמה ה"שמרנית" הנוכחית של הוותיקן, למורת רוחם הרבה של קתולים במערב הליברלי, תמשיך ותגדל,זאת היות ומנהיגי הכנסייה "יודעים לספור" את כמות המאמינים ההולכת וגדלה בדרום (השמרני מאוד) הגלובלי. דא עקא, שההסתמכות הפשוטה על מספרים, שלא לדבר על תחזיות מספריות דמוגרפיות היא בעייתית בלשון המעטה. במיוחד כאשר מדובר בצמיחתן של אוכלוסיות במדינות "לא מפותחות" , הרדופות עדיין במשטרים רודניים, סכסוכים אלימים, במחלות ובמגפות (במיוחד AIDS), תחזיות צמיחה לא יכולות אפילו להתיימר לנכונות מקורבת. יתרה מכך, גם אם תחזיות הצמיחה יהיו כולן נכונות וב2050 כשני שלישים של הנצרות יתרכזו במדינות הדרום הגלובלי, אין הדבר אומר כי הכוח הכלכלי, הטכנולוגי, והפוליטי יתרכז גם הוא באזורים אלה. למעלה מכך, מי יערוב לנו כי כל אותם מיליונים נוספים אשר ייוולדו להורים נוצריים בדרום הגלובלי, יישארו נוצרים. הן החילון והליברליזם, הן האסלאם ודתות אחרות הם גורמים אשר אין להוציא אותם מן התמונה, ולא ניתן לדעת באיזו מידה יתפשטו גם הם בדרום הגלובלי.
בפרק בו דן ג'נקינס בנקודות חיכוך אפשריות בין הנצרות החדשה לדתות אחרות, הוא מקדיש כעמוד אחד ל"נקודה הישראלית"[2]. ג'נקינס טוען כי היחס הפוליטי של מדינות הנצרות המערבית כלפי ישראל נגזר ומושפע מיסורי המצפון כלפי העם היהודי על רקע מה שאירע לו בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה, המרסנים את זרמי ההגות האנטי יהודית בנצרות. לעומת זאת, למדינות ולפוליטיקה הנוצרית ה"דרומית" אין את ה"חסם" הזה, וג'נקינס מציע שני כיוונים אפשריים ליחס שהמדינות הנוצריות בחלקי עולם אלה ינקטו: אחד מהם הוא יחס שלילי, שינבע מהחזקה בתפיסות ה"החלפה" הנוצריות התופסות את הנצרות כישראל החדשה במובן האקסקלוסיבי של המילה. הכיוון השני יכול להיות דווקא חיובי, לפיו תזוהה ישראל כבת ברית במאבק מול האסלאם, אולי אפילו בת ברית תנ"כית[3].
ספרו של ג'נקינס יצא לאור בארצות הברית שבועות ספורים בלבד אחרי 9/11. בהקדמה לספר הוא מתנצל על כך שהמציאות, כלשונו, משתנה מהר יותר מכל ספר כתוב. עם זאת, מאז הוצאת הספר לא נראה שחל שינוי מהותי בתופעות עליהן הוא מצביע. בעוד האסלאם, בעיקר הרדיקלי, נכנס לאור הזרקורים, הנצרות הלא מערבית ממשיכה להיות בצל התקשורתי. מיעוטים נוצריים באפריקה ממשיכים לסבול ממשטרים מוסלמים רודניים, כמו הדוגמא הסודנית, ומדינות נוצריות ב"דרום הגלובלי" ממשיכות להתמודד עם בעיות של משטר חברה ומחלות. גם הכיבוש האמריקאי של עיראק לא הביא (בינתיים) גאולה למיעוט הנוצרי שבה. עם זאת, באירופה נשמעים יותר קולות מימין המתריעים כנגד התפשטות אסלאמית דווקא, ומנסים להיאחז גם במורשת הנוצרית על מנת לאחד את קהל הבוחרים שלהם. התחזיות הפסימיות של ג'נקינס מתממשות בחלקן, האם תתממש גם התחייה הנוצרית של המערב שתצא מן הדרום הגלובלי ? התשובות ממתינות בסבלנות בעתיד, אך מי שרוצה להיפגש בכמה מהשאלות הנכונות, בדרום, במזרח ובמערב, מומלץ לו או לה להקדיש מזמנה ולקרוא על בואה של הנצרות הבאה.
[1] תרגום לעברית שלי א.ו , מתוך אתר הותיקן :
[2] עמודים 181-182
[3] ג'נקינס איננו עוסק בספרו ביחסים המורכבים בין היהדות ובין הנצרות, ועל כן אין להאשים אותו בפשטנות שהוא מגלה כאשר הוא דן בנושא. אני בחרתי להזכיר את העמוד מתוך ה"ישראלוצנטריות" שלי. לצערי, טענות מהסוג של הכיוון הראשון נשמעו בסיומה של אותה ועידת ותיקן בה פתחתי, מכיוונו של בישוף המתגורר דווקא בארצות הברית. וראו תגובת AJC לנושא http://www.ajc.org/site/apps/nlnet/content2.aspx?c=ijITI2PHKoG&b=849241&ct=8831941&msource=IMPACT50&tr=y&auid=7250769
