יום ראשון, 13 במרץ 2011

סמויים מן העין ?

'רק שתדעו מאיפה אני מגיעה לנושא אחי ואחותי נשואים בנישואין מעורבים, בן אחד שלי נשוי ליהודיה ומעורב מאוד בקהלה היהודית ובן האחר נשוי לבחורה קתולית, בשבוע שעבר הייתי בטקס הטבילה של הנכד שלי' . כך פתחה המנחה את הסדנה אותה כינתה: "הקהילה היהודית הכי גדולה?". היום - יום ראשון ראש חודש אדר ב' ה6 למרץ 2011, המקום – לידס, האירוע- "לימוד לידס".  בחדר ישבו במעגל  כעשרים וחמש משתתפות ומשתתפים, רובם די מבוגרים, אול במילים אחרות היותי צעיר, סטודנט, ישראלי, וחובש כיפה ללא ספק תרמה רבות לשיפור הסטטיסטיקה הקבוצתית. בתגובה לשאלה הראשונה "מי מכיר מישהו ממשפחה מעורבת" הרימו כולם ידיים, בתגובה לשאלה "למי יש לא יהודים במשפחה הגרעינית" נשארו רוב הידיים באוויר. כך מצאתי את עצמי בשבעים דקות של מה שניתן להגדיר כסדנת אלכוהוליסטים אנונימיים לחברים במשפחות מעורבות. אחרי שלב התחלתי של היסוסים העלתה כל אחת בקבוצה את המקרה המשפחתי שלה: בעל לא יהודי, ילדים לא יהודים, חותנת לא יהודית, כלה לא יהודית, אחיינים לא יהודים, בני דודים לא יהודים, אקס לא יהודי, וזוג אחד (הזוג היחיד שהיה שם) סיפרו כי בן-הזוג של בנם איננו יהודי. רבים מחברי הקבוצה הביעו הקלה על יכולתם להעלות את הנושא, הם ציינו כי זה פשוט איננו נושא לשיחה בקהילה, וכי הם פשוט מפחדים להזכיר אותו בקהילה היהודית.

בקבוצות קטנות דיברנו על היחס שלנו לתופעה ועל הצעות להתייחסות למצב. אישה אחת בקבוצה בה הייתי, החלה בשנים האחרונות להגיע יותר לבית-הכנסת (האורתודוכסי) , ויש לה כלה בהריון. הכלה היא יוונית אורתודוכסית, והסבתא לעתיד מתייסרת ביחס לנכד/ה שבדרך, אם פעם היא חשבה שזה לא כזה קריטי לה, היא לאחרונה גילתה כי רגשית זה נוראי. היא הזכירה את הקושי לערוך סדר פסח במשפחה מעורבת, "איך אפשר לשלב אנשים בסיפור שבכלל לא שייך אליהם", היא שאלה? שלא לדבר על המתח בין הילד האורתודוכסי שלא מוכן להתייחס אל אשת אחיו הלא-יהודיה.
חבר הקבוצה השני היה אדם בשנות ה70 לחייו, אם לא יותר מזה, שחזר ודיבר בזכות הסובלנות: פשוט צריך להיות סובלני, הוא חזר ואמר. מסתבר שהוא התחתן עם יהודיה, כך גם ילדיו, ונכדיו – הם יהודים.
אני אישית הרגשתי כי הטענה בזכות הסובלנות הייתה קצת לא במקום מול כאבה של הסבתא, בטח לא כשאתה לא חשוף לאותו כאב. אישה אחרת שכלתה גם היא נוצרית ודתייה טענה כי זה לא בכלל לא מפריע לה, "דווקא הייתי ביחסים לא טובים עם כלתי, והרבה שנים חשבתי שזה בגלל שהיא לא –יהודיה, אבל בסוף גיליתי שזה בכלל לא קשור, אני פשוט לא מחבבת את האישיות שלה". 

בסופה של הסדנה בקשה המנחה מהנוכחים לדמיין מצב "ניסי" כלשונה, בו כל מה שהם רוצים שיקרה כדי לפתור את המצב יתממש, ולחלוק איתנו את הציפיות. חלק אמרו כי בתי-הכנסת הופכים למסבירי-פנים לכולם, ובתגובה טענו רבים בקבוצה כי המצב כבר כזה, ואילו אחרים אמרו שהלוואי והיו מסבירי-פנים ליהודים בבית-הכנסת עוד לפני שמדברים על לא-יהודים. אחת המשתתפות אמרה שהיא רוצה להביע תקווה ריאלית והיא שבכל קהלה יהודית באנגליה יתנהל דיון סביב הנושא, ותחדל ההתעלמות.
ואחרת אמרה כי בקבוצה שלה העלו את הנושא של הגיור, והציעו להפוך את התהליך לקל יותר, וכך יוכלו משפחות מעורבות להפוך ליהודיות. כנגדן טענה המנחה כי צריך לשקול גם את האפשרות השנייה – כי חברי משפחה מעורבת ימירו את דתם הם אל מחוץ ליהדות.

לפני מספר חדשים שמעתי הרצאה של סרג'יו-דלה פרגולה על יהדות אמריקה הלטינית. דלה-פרגולה התייחס ל"ליבה" ול"פריפריה" של הקהילה היהודית, כשבליבה נמצאים המזוהים ביותר כיהודים ובקצה הפריפריה אלו שמזוהים מעט מאוד או כמעט בכלל ואינם מזוהים/מזדהים עם היהדות. בפריפריה כלל דלה פרגולה גם דור שני של צאצאים מנישואים מעורבים. הוא טען כי בבואנוס איירס נמצאים כ163 אלף המזדהים כיהודים, 17,600 יהודים הלכתיים המזדהים כנוצרים קתולים, מעל 63 אלף המזדהים כבעלי שורשים יהודים המציינים כי סבא שלהם היה יהודי, ולמעלה מ68 אלף בני משפחה לא יהודים בנישואים מעורבים. דלה- פרגולה לא הציע להתייחס אל כל הקבוצות האלה כ"קהלה יהודית גדולה" אבל מאידך הוא טען כי גם אין להתעלם מהם.   

אין לי משהו חכם מדי לומר כאן מעבר לציין את החשיבות הקריטית (שתמיד הייתה) של זהות, הגדרה של גבולות, ולא פחות חשוב – של השערים - אל תוך ומחוץ ליהדות. אבל בכל זאת אני רוצה להציע כמה תרגילי חשבון/מחשבה לסיום:

  1. כמה יהודים היו בעולם אם היינו סופרים את היהדות גם דרך האבא?
  2. כמה יהודים היו היום בעולם אם היינו סופרים את היהדות רק דרך האבא?
  3. כמה יהודים היו בעולם אם היינו מחסרים מהיהדות את כל מי שנשוי בנישואין מעורבים, ואת צאצאיו/צאצאיה ?
  4. כמה יהודים יש בעולם לפי הספירה האורתודוכסית, כמה לפי הרפורמית, וכמה לפי מדינת ישראל?
  5. כמה יהודים צריך שיהיו בעולם?
  6. ואיך צריך להיראות הפיזור הגיאוגרפי של היהודים האלה?
  7. האם זה חשוב כל כך לספור?





יום שבת, 5 בפברואר 2011

לא בסגנון אחד : כתב הגנה על חוסר האחידות בהסברה הישראלית

ביום שישי האחרון, בדירתי אשר במנצ'סטר אפורת העננים, צפיתי בחלק מכתבה ארוכה של הBBC על "ציונים קיצוניים"[1]. הכתב הסתובב ברחבי "השטחים הכבושים" מחברון ועד השומרון, ומחוות גלעד עד מעלה אדומים. הוא נפגש וראיין מתנחלים ישראלים, חיילי - צה"ל, פלסטינים, וקבוצת אמריקאים אוונגליסטים. הכתבה היתה (בעיני כמובן) מגמתית באופן מתוחכם, כשהכתב הצליח, באופן מרשים בהחלט, תוך שימוש בשאלות אי –הבנה תמימות להוציא מפי הישראלים אמירות מגוונות, שהמשותף להן היה היותן בוטות וחסרות פי סי להחריד. מנגד, גם פלסטינים זכו להשמיע את קולם, או לפחות להפגין את כישורי זריקת האבנים שלהם, והמסר שלהם היה ברור פשוט ומוכר : אני שונא את הישראלים, כי הם הרגו את אחי/חבר שלי/קרוב שלי, אני/ אנחנו לא נפסיק עד תום הכיבוש.

בצירוף מקרים מפתיע, הכתבה עלתה לדיון בשולחן השבת באותו ערב[2] ואחרי שמיצינו את התוכן עצמו השיחה נסובה לכיוון של תסכול מ(חוסר) מאמצי ההסברה של ישראל. אחד הדוברים השווה בין הפלסטינים שלטענתו תמיד מביאים דוברי אנגלית רהוטה שמציגים קו ברור ואחיד, לבין נציגי ישראל שבדרך-כלל מדברים באנגלית קלוקלת, לא עוברים מסך, וחסרי כל רגישות דיפלומטית, תחכום רטורי, ומודעות לכך שיכול להיות שמי שמראיין אותם לא מזדהה בכל ליבו עם החזון הציוני. במהלך השיחה אמרתי שעם כל התסכול מחוסר ההסברתיות הישראלי, אני רואה גם צד חיובי בעובדה שהאנשים שמרואיינים חיים "בסרט שלהם" ולמרות כל ה"סכסוך" והפוליטיקה, הם בסופו של דבר עונים בפשטות מתוך החיים שלהם. במילים אחרות, יש יופי דווקא בעובדה שלא כל אזרחי ישראל מגויסים למשימת ההסברה הלאומית, מכיוון שיש להם חיים "נורמליים" בהם הפוליטיקה פחות מטרידה אותם. ובניסוח ציוני בנלי עוד יותר : הרצל בוודאי היה מבסוט מיהודים שחיים בישראל והם מסוגלים להיות מנותקים מספיק ממה שקורה ברמה הפוליטית.

כשחזרתי לדירה בלילה המשכתי לחשוב על מאבק ההסברה, ועלתה בי תובנה חתרנית משהו, המוגשת לכם כאן כתרומת הסלוגן הצנועה שלי לשיח הכיבוש[3]:
You cannot honestly sound the same, unless you are all equally dishonest
לאמת יש קולות רבים, לשקר רק קול אחד

הטענה שלי היא פשוטה, בני- אדם כה שונים אחד מהשני, שגם אם הם יביעו את אותה דעה פוליטית או מחשבה, אופן הניסוח וההתבטאות שלהם יהיה שונה, כמו גם הדגשים השונים שהם יתנו למילים שונות.
אבל, כדי לחזור כמו תוכי על אותם דברים, לא צריך להפעיל מחשבה, או להביע דעה אישית. לכן אם אנשים רבים אומרים את אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק, זה סימן שזו לא דעתם, הם רק חוזרים על דברי אחרים, ולא בטוח גם עד כמה הם באמת מזדהים איתם. לעומת זאת, כשאנשים מביעים דעות שונות, באופנים שונים, שיש ביניהם מהמשותף – סימן שזה באמת מה שהם חושבים. ולעניינינו, אם אכן, ( ואל עשיתי מחקר בנושא) כל מרואיין פלסטיני, ללא יוצא מהכלל, אומר את אותן מילים לאותן טענות. נגיד, שישראל כובשת ולכן הסכסוך לא יסתיים עד שהיא תיסוג מכל השטחים, בלי להוסיף שהוא אישית נאמר, גם מוטרד מההנהגה המקומית המושחתת שלו, ושהוא דווקא חושב שהישראלים יכולים להיות אנשים טובים, אז המסקנה היא שאנחנו לא יודעים מה הדעות של אותו פלסטיני, ואנחנו גם לא נדע, מכיוון שהוא רק חוזר על אותן סיסמאות.
כך גם ב"צד הישראלי" של המתרס. אם כל ישראלי שמרואיין היה אומר שזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית[4] להתקיים, שהפלסטינים פתחו בטרור עוד לפני שהם קראו לעצמם פלסטינים ולפני שהיו שטחים כבושים[5] , ושפניה של ישראל לשלום בכל מחיר, גם כן היה מקום לתהות על רמת החשיבה העצמאית של אזרחי ישראל, ושוב לא היינו יודעים יותר מדי על הדעות ה, בואו נקרא לזה, "אותנתיות" שלהם. 

ברקע הדברים שלי שוכן, אמנם לא ערבי עם נרגילה, אבל בכל זאת תושב מכובד של הסהר הפורה, אי שם בימי התנ"ך העליזים[6]. אם כן, בספר מלכים (א, כב) מלכי יהודה וישראל ישבו לדיון דחוף בשאלה האם להילחם בכוחות הארמים ברמות גלעד. יהושפט מלך יהודה, שהיה מה לעשות, קצת דוס, התעקש לשמוע מה יש לנביאים לומר בנושא, מתוך הנחה שמה שהם אומרים מייצג את דבר ה'. אחאב מלך ישראל גם האמין בנביאים (כן, היו אלה זמנים קשים) והוא אסף מהר קבוצה די נכבדה שלהם, ( ארבע מאות נביאים פלוס מינוס) חוץ מאחד מהם שהיה לו תחביב להיות תמיד שלילי, במיוחד כשזה נגע לנבואות לגבי מלך ישראל הנ"ל. לשמחת אחאב, כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו "עלה, ויתן ה' ביד המלך". אבל יהושפט המשיך לבאס ולהיות חשדן וביקש דעה נוספת. אחרי התלבטות נוספת אחאב קרא גם לנביא הפסימי – מיכיהו בן ימלה- והוא כן היסס, אבל בסוף ניבא על נפילת אחאב במלחמה. כנהוג בישראל, מאז ודי עד היום הזה, החבר'ה לא הקשיבו לנביא המבאס ויצאו למלחמה נחושה בארם. אחאב מת באותו הקרב, והשאר מסופר בדברי הימים למלכי ישראל[7].

בגמרא (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף פט עמוד א) מרחיבים את השיחה בין אחאב ויהושפט ומסבירים כי ברגע שיהושפט שמע בדיוק את אותו הדבר מכל הנביאים נדלקה אצלו נורה אדומה, והוא אמר (בצורה מוצלחת יותר מהסלוגנים שהצעתי לעיל) "כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד." כלומר, כפי שכבר די פירטתי בכל המלל הנוכחי, יתכן שאותו סגנון, אותו מבנה, ואפילו אותה קבוצת מסרים, תשמע מפי נביאים שונים. אבל! לא יתכן, שאפילו שני נביאים יתנבאו באותו סגנון, ישתמשו באותן מילים, באותם דימויים, וכדומה.

לא פתרתי כאן את הבעיות של הצורך, לכאורה, כן להיות עקבי ומובן במסרים תקשורתיים. גם לא את הדרישה להיות פשוט ולא עמוק מדי כדי שהמסר יצליח להיכנס לשתי שניות אותם אף עריכה לא תוכל לחתוך, ולהיקלט גם על ידי סטודנט אירופאי בהנג אובר של בוקר יום ראשון. אני גם לא מעיר את ההערה שאני לא משווה בין נבואה לתקשורת, כי אני כן משווה. מה שרציתי להגיד זה שלפעמים אם ישראל משדרת מסרים רבים ולאו דווקא מתואמים, בעוד מתנגדיה ו/או אויביה של ישראל (שוב, בהנחה שזה בגדול המצב, אשמח להארות בנושא) נשמעים מתואמים ומהוקצעים לגמרי, אפשר בהחלט לראות את זה דווקא כנקודות לטובת ישראל. 



[2]  כמו שקורה בארץ בכתבות על דתיים – שכל הצבור הדתי חייב לקרוא, גם באנגליה בכתבות על ישראל, אני לא אופתע אם יתברר שחלק גדול מהרייטינג מגיע מיהודים שמזדהים עם ישראל וחייבים לצפות כדי לראות מה הם אמרו עליה הפעם  כל האנטי- ישראלים האלה
[3] וכן כהוכחה מצערת לכך שנפלתי מאוד מהר לתבנית של הישראלי בחו"ל: לא עושה כלום בארץ אז מנסה לתרום להסברה:(
[4] ודמוקרטית, כמובן J
[5] שאלה : באיזה שנה הוקם אש"ף ?  
[6] ולקוראי שכבר ניחשו - כל הכבוד לכם, great minds think alikeJ
[7] את הספר אי אפשר להשיג בחנויות, תאמנינו לי שאני ממש מצטער