ביום שישי האחרון, בדירתי אשר במנצ'סטר אפורת העננים, צפיתי בחלק מכתבה ארוכה של הBBC על "ציונים קיצוניים"[1]. הכתב הסתובב ברחבי "השטחים הכבושים" מחברון ועד השומרון, ומחוות גלעד עד מעלה אדומים. הוא נפגש וראיין מתנחלים ישראלים, חיילי - צה"ל, פלסטינים, וקבוצת אמריקאים אוונגליסטים. הכתבה היתה (בעיני כמובן) מגמתית באופן מתוחכם, כשהכתב הצליח, באופן מרשים בהחלט, תוך שימוש בשאלות אי –הבנה תמימות להוציא מפי הישראלים אמירות מגוונות, שהמשותף להן היה היותן בוטות וחסרות פי סי להחריד. מנגד, גם פלסטינים זכו להשמיע את קולם, או לפחות להפגין את כישורי זריקת האבנים שלהם, והמסר שלהם היה ברור פשוט ומוכר : אני שונא את הישראלים, כי הם הרגו את אחי/חבר שלי/קרוב שלי, אני/ אנחנו לא נפסיק עד תום הכיבוש.
בצירוף מקרים מפתיע, הכתבה עלתה לדיון בשולחן השבת באותו ערב[2] ואחרי שמיצינו את התוכן עצמו השיחה נסובה לכיוון של תסכול מ(חוסר) מאמצי ההסברה של ישראל. אחד הדוברים השווה בין הפלסטינים שלטענתו תמיד מביאים דוברי אנגלית רהוטה שמציגים קו ברור ואחיד, לבין נציגי ישראל שבדרך-כלל מדברים באנגלית קלוקלת, לא עוברים מסך, וחסרי כל רגישות דיפלומטית, תחכום רטורי, ומודעות לכך שיכול להיות שמי שמראיין אותם לא מזדהה בכל ליבו עם החזון הציוני. במהלך השיחה אמרתי שעם כל התסכול מחוסר ההסברתיות הישראלי, אני רואה גם צד חיובי בעובדה שהאנשים שמרואיינים חיים "בסרט שלהם" ולמרות כל ה"סכסוך" והפוליטיקה, הם בסופו של דבר עונים בפשטות מתוך החיים שלהם. במילים אחרות, יש יופי דווקא בעובדה שלא כל אזרחי ישראל מגויסים למשימת ההסברה הלאומית, מכיוון שיש להם חיים "נורמליים" בהם הפוליטיקה פחות מטרידה אותם. ובניסוח ציוני בנלי עוד יותר : הרצל בוודאי היה מבסוט מיהודים שחיים בישראל והם מסוגלים להיות מנותקים מספיק ממה שקורה ברמה הפוליטית.
כשחזרתי לדירה בלילה המשכתי לחשוב על מאבק ההסברה, ועלתה בי תובנה חתרנית משהו, המוגשת לכם כאן כתרומת הסלוגן הצנועה שלי לשיח הכיבוש[3]:
You cannot honestly sound the same, unless you are all equally dishonest
לאמת יש קולות רבים, לשקר רק קול אחד
הטענה שלי היא פשוטה, בני- אדם כה שונים אחד מהשני, שגם אם הם יביעו את אותה דעה פוליטית או מחשבה, אופן הניסוח וההתבטאות שלהם יהיה שונה, כמו גם הדגשים השונים שהם יתנו למילים שונות.
אבל, כדי לחזור כמו תוכי על אותם דברים, לא צריך להפעיל מחשבה, או להביע דעה אישית. לכן אם אנשים רבים אומרים את אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק, זה סימן שזו לא דעתם, הם רק חוזרים על דברי אחרים, ולא בטוח גם עד כמה הם באמת מזדהים איתם. לעומת זאת, כשאנשים מביעים דעות שונות, באופנים שונים, שיש ביניהם מהמשותף – סימן שזה באמת מה שהם חושבים. ולעניינינו, אם אכן, ( ואל עשיתי מחקר בנושא) כל מרואיין פלסטיני, ללא יוצא מהכלל, אומר את אותן מילים לאותן טענות. נגיד, שישראל כובשת ולכן הסכסוך לא יסתיים עד שהיא תיסוג מכל השטחים, בלי להוסיף שהוא אישית נאמר, גם מוטרד מההנהגה המקומית המושחתת שלו, ושהוא דווקא חושב שהישראלים יכולים להיות אנשים טובים, אז המסקנה היא שאנחנו לא יודעים מה הדעות של אותו פלסטיני, ואנחנו גם לא נדע, מכיוון שהוא רק חוזר על אותן סיסמאות.
כך גם ב"צד הישראלי" של המתרס. אם כל ישראלי שמרואיין היה אומר שזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית[4] להתקיים, שהפלסטינים פתחו בטרור עוד לפני שהם קראו לעצמם פלסטינים ולפני שהיו שטחים כבושים[5] , ושפניה של ישראל לשלום בכל מחיר, גם כן היה מקום לתהות על רמת החשיבה העצמאית של אזרחי ישראל, ושוב לא היינו יודעים יותר מדי על הדעות ה, בואו נקרא לזה, "אותנתיות" שלהם.
ברקע הדברים שלי שוכן, אמנם לא ערבי עם נרגילה, אבל בכל זאת תושב מכובד של הסהר הפורה, אי שם בימי התנ"ך העליזים[6]. אם כן, בספר מלכים (א, כב) מלכי יהודה וישראל ישבו לדיון דחוף בשאלה האם להילחם בכוחות הארמים ברמות גלעד. יהושפט מלך יהודה, שהיה מה לעשות, קצת דוס, התעקש לשמוע מה יש לנביאים לומר בנושא, מתוך הנחה שמה שהם אומרים מייצג את דבר ה'. אחאב מלך ישראל גם האמין בנביאים (כן, היו אלה זמנים קשים) והוא אסף מהר קבוצה די נכבדה שלהם, ( ארבע מאות נביאים פלוס מינוס) חוץ מאחד מהם שהיה לו תחביב להיות תמיד שלילי, במיוחד כשזה נגע לנבואות לגבי מלך ישראל הנ"ל. לשמחת אחאב, כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו "עלה, ויתן ה' ביד המלך". אבל יהושפט המשיך לבאס ולהיות חשדן וביקש דעה נוספת. אחרי התלבטות נוספת אחאב קרא גם לנביא הפסימי – מיכיהו בן ימלה- והוא כן היסס, אבל בסוף ניבא על נפילת אחאב במלחמה. כנהוג בישראל, מאז ודי עד היום הזה, החבר'ה לא הקשיבו לנביא המבאס ויצאו למלחמה נחושה בארם. אחאב מת באותו הקרב, והשאר מסופר בדברי הימים למלכי ישראל[7].
בגמרא (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף פט עמוד א) מרחיבים את השיחה בין אחאב ויהושפט ומסבירים כי ברגע שיהושפט שמע בדיוק את אותו הדבר מכל הנביאים נדלקה אצלו נורה אדומה, והוא אמר (בצורה מוצלחת יותר מהסלוגנים שהצעתי לעיל) "כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד." כלומר, כפי שכבר די פירטתי בכל המלל הנוכחי, יתכן שאותו סגנון, אותו מבנה, ואפילו אותה קבוצת מסרים, תשמע מפי נביאים שונים. אבל! לא יתכן, שאפילו שני נביאים יתנבאו באותו סגנון, ישתמשו באותן מילים, באותם דימויים, וכדומה.
לא פתרתי כאן את הבעיות של הצורך, לכאורה, כן להיות עקבי ומובן במסרים תקשורתיים. גם לא את הדרישה להיות פשוט ולא עמוק מדי כדי שהמסר יצליח להיכנס לשתי שניות אותם אף עריכה לא תוכל לחתוך, ולהיקלט גם על ידי סטודנט אירופאי בהנג אובר של בוקר יום ראשון. אני גם לא מעיר את ההערה שאני לא משווה בין נבואה לתקשורת, כי אני כן משווה. מה שרציתי להגיד זה שלפעמים אם ישראל משדרת מסרים רבים ולאו דווקא מתואמים, בעוד מתנגדיה ו/או אויביה של ישראל (שוב, בהנחה שזה בגדול המצב, אשמח להארות בנושא) נשמעים מתואמים ומהוקצעים לגמרי, אפשר בהחלט לראות את זה דווקא כנקודות לטובת ישראל.
[2] כמו שקורה בארץ בכתבות על דתיים – שכל הצבור הדתי חייב לקרוא, גם באנגליה בכתבות על ישראל, אני לא אופתע אם יתברר שחלק גדול מהרייטינג מגיע מיהודים שמזדהים עם ישראל וחייבים לצפות כדי לראות מה הם אמרו עליה הפעם כל האנטי- ישראלים האלה
[3] וכן כהוכחה מצערת לכך שנפלתי מאוד מהר לתבנית של הישראלי בחו"ל: לא עושה כלום בארץ אז מנסה לתרום להסברה:(
[4] ודמוקרטית, כמובן J
[5] שאלה : באיזה שנה הוקם אש"ף ?
[6] ולקוראי שכבר ניחשו - כל הכבוד לכם, great minds think alikeJ
[7] את הספר אי אפשר להשיג בחנויות, תאמנינו לי שאני ממש מצטער
