געגועים לממשלת צללים

ממשלת צללים (shadow cabinet), היא תופעה ששייכת למדינות דמוקרטיות עם מערכת ממשלתית בריטית כזו או אחרת. במדינות אלה, בהן המערכת הפוליטית מורכבת משתי מפלגות דומיננטיות, מפלגת האופוזיציה ממנה ממשלת צללים, שעוקבת אחרי הממשלה המכהנת - בקואליציה. פירוש הדבר שראש האופוזיציה היא ראש ממשלת הצללים, והיא עוקבת אחרי תפקודה של ראש הממשלה. ראש האופוזיציה ממנה גם היא חברי קבינט, כל אחד מהם - שר צללים - העוקב אחרי תפקודו של השר או שרה המקבילים לו. כך כאשר הממשלה מתחלפת כתוצאה מבחירות, כבר ידועים מראש גם השרים החדשים שהתמקצעו בתפקוד של משרדם גם במשך שנות הישיבה באופוזיציה. (לעוד מידע נא עיינו בערך הקצר של ויקי בעברית בנושא)

ומה עם ישראל? אז בגדול בישראל אף אחד לא רק שלא יודע מי יהיו השרים בקואליציה עד הרגע האחד אחרי האחרון, כפי שאנחנו רואים ב"מאבק" לקראת ממשלת ביבי השלישית, האמת שאין לאף אחת מושג אפילו אם היא תסיים את הקדנציה שלה בתור שרה בקואליציה.

ובכל זאת, אם הקואליציה הנוכחית אכן תצא לפועל, יהיה בישראל מצב בו אפשר בקווים גסים לסמן קואליציה בעלת תפיסה כלכלית מרכז -ימין, ואופוזיציה בעלת תפיסה (במקרה של העבודה, מרץ וחד"ש) או לפחות עמדה (במקרה של ש"ס, אגודה, ושאר המפלגות הערביות) כלכלית שמאלית למדי.

בחדשות הבוקר מספרים בישראל היום שש"ס מתכננת למנות לתפקיד אדם שיעקוב בקפידה אחרי כל שקל שעובר להתנחלויות, ואני אומר- למה לא לחשוב בגדול ולהקים ממשלת צללים?

למעשה, שלי יחימוביץ' כבר מתפקדת כשרת אוצר צללים עוד לפני שהיא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. אני מציע לחברי האופוזיציה להתגבר על הפערים ביניהם, ולהקים קבינט צללים לוחם. אחרי משא ומתן קשוח אני משוכנע שניתן יהיה למצוא שרי צללים לאוצר, דתות, תמ"ת, חוץ, פנים, וביטחון. ואפשר לחלק את הצללים של ראש הממשלה על פני כמה ראשי מפלגות (נגיד, שלי, גפני, דרעי, וזחאלקה).

ברצינות, אם יקרה משהו שאפילו מזכיר התנהלות של ממשלת צללים, נזכה סופסוף בישראל לאופוזיציה במלוא מובן המילה, תופעה שחסרה לנו במיוחד בכנסת הקודמת...

ואותכן קוראותי וקוראי הרבים, אני מאתגר בשיבוץ תפקידי הצללים לחברי הכנסת של האופוזיציה
ואני אתחיל - לתפקיד צלל שר הדתות אני ממנה את חבר הכנסת אברהים צרצור מרע"מ תע"ל,
צלל הביטחון ___
צלל הפנים ____
... 

הרצל בגובה העיניים

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של פרופסור שלמה אבינרי "הרצל", שיצא במסגרת פרויקט של מרכז זלמן שז"ר המכונה, לא פחות ולא יותר, "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". במסגרת הפרויקט נכתבים ספרים על ידי "החוקרים המובהקים בתחומם", אבל "בלשון השווה לכל נפש" על "חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדרה המחשבה, ההלכה והתרבות." – כך לפי גב הספר. ובאתר של מרכז שז"ר הניסוח לא פחות שאפתני: " בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי' חברו טובי המחברים להביא לציבור הרחב פרקים ידועים ולא-ידועים בקורות חייהם ופועלם של גדולי האומה ומעצבי זהותה." מבלי להיכנס לשאלה של מי זוכים להכנס לפנתיאון הרוח שנוצר בידי מרכז שזר, ומה המטרה (אם יש כזאת) לעיצוב הזהות של הציבור הרחב שמצטרפת לפרויקט האקדמי הזה, ברצוני לחלוק איתכם מחשבה או שתיים על הרצל של פרופסור אבינרי.

בין ניפוץ לעידון המיתוס

בהקדמה לספר כותב אבינרי כי האתגר המרכזי שלו בספר הוא הכתיבה על הרצל האדם ולא על הרצל המיתוס, שהתעצב במבט לאחור אחרי הישגיה של התנועה הציונית. אבינרי מדגיש כי הרצל נכנס לקרירה פוליטית כאדם צעיר ובלתי מנוסה, שיכל להכשל בקלות רבה ו"איש לא היה זוכר את שמו". הרעיון של הספר אם כן הוא מעקב אחרי הבניה של התנועה הציונית כ"רומן חניכה" של הרצל "כאדם וכמנהיג".

ואכן אבינרי מצליח בכתיבה מרתקת להציג את הרפתקאותיו הדיפלומטיות של הרצל, על רקע הבעיות, וחיפוש הפתרונות ל'שאלה היהודית' במאה ה19, ותוך כדי כך לחשוף את הרצל כבשר ודם, מחפש ומתלבט באשר לדרכו, מתרגש לעתים תכופות, פעמים רבות נאיבי ובלתי מנוסה, אשר דרכו היה רצופה בטעויות וכשלונות לצד הצלחות מוגבלות. עם זאת, הרצל מתגלה במהלך הספר כיחיד בעל אינטואיציות נכונות, קריאה נכונה ומדויקת של המציאות הפוליטית במידה שחסרה הן ליהודים הן ללא יהודים אחרים ברחבי העולם. הרצל מצטייר כעובד ללא לאות, שמנסה שוב ושוב ושוב עד שהוא מצליח, אשר יחד עם תפיסה בהירה של ריאל-פוליטיק איננו מוותר על החזון הגרנדיוזי של מדינת היהודים. 

במהלך הספר אבינרי סותר, או בלשון דרמטית יותר, מנפץ, מיתוסים היסטוריים מוכרים הקשורים להרצל. המרכזי שבהם הוא התפיסה לפיה משפט דרייפוס היווה נקודת המפנה עבור הרצל, והעיר אותו לבעיית האנטישמיות הבלתי פתורה. לפי טענתו של אבינרי, בזמן המשפט עצמו הרצל לא יחס חשיבות רבה לאירוע, ובוודאי לא היתה זו נקודת התעוררות דרמטית עבורו. בדיווח המקורי שלו על המשפט הרצל עצמו לא הזכיר בפירוש את האנטישמיות שהיוותה חלק ממנו. רק כ5 שנים מאוחר יותר, לאחר שפרשת דרייפוס הפכה לנושא מרכזי בחיים הפוליטיים של צרפת, במאמר 'הסברה' המיועד לקהל אמריקאי עיצב הרצל את אירוע דרייפוס כאירוע אנטישמי מובהק, בו משתלבת בהשפלתו הפומבית של דרייפוס הקריאה "מוות ליהודים". לפי אבינרי, גישתו של הרצל לנושא היהודים התעצבה במשך שנים רבות, וכאשר הוא פרסם בסופו של דבר את "מדינת היהודים", היה זה פריו של תהליך נפשי ויצירתי שהחל כבר בראשית שנות השמונים של המאה ה19.  

מיתוס ויזואלי אחר, מוכר לא פחות, הוא מיתוס הפגישה של הרצל עם הקייזר הגרמני בביקורו של האחרון בארץ. גם כאן, מספק אבינרי את הרקע ההיסטורי לאירוע, שהונצח באמצעות עבודת פוטו מונטאז' יצירתית. אם המיתוס של דרייפוס מייחס בדיעבד חשיבות ל"רגע מכונן" בעוד לאמיתו של דבר מדובר בתהליך מתמשך, פגישתם של הרצל והקייזר בפתח מקווה-ישראל היתה אילתור בלתי מתוכנן של הרגע האחרון, וכפי שכותב אבינרי "קשה לשער שיחה חסרת חשיבות יותר מזו שתהפוך לאיקונין בפנתיאון הציוני", גם הראיון הקצר שקיבל הרצל מאת הקייזר מספר ימים לאחר מכן לא הגשים ולו אחת מהתקוות הרבות שנתלו בו.

אם כן, שני מיתוסים ציוניים מרכזיים, מתגלים בספרו של אבינרי כבטויים לא מדויקים (בלשון המעטה) ולא מתוכננים בחייו של הרצל. ובאמת אבינרי כמעט ומשיג את המטרה, ומראה כי הרצל עצמו, ואיתו התנועה הציונית בשנותיה הראשונות לא יכלו להתהדר בהרבה הישגים, וחוו יותר כשלונות מאשר הצלחות. עם זאת, לאורך כל הספר אבינרי מציג את מה שבעיניו הם ההישגים הבכל-זאת מרשימים של הרצל והתנועה הציונית בימיו: העובדה כי שאלת היהודים הפכה לנושא על סדר היום הבינלאומי, וכן הקמת התשתית הראשונית התודעתית והארגונית למה שבסופו של דבר הפך למדינת ישראל. בסיום הספר כשאבינרי מסכם את פועלו של הרצל, מתגלה לנו אישיות מרשימה, וחריגה, אשר (עדיין) זוכה להערכתו הרבה מאוד של אבינרי: "הכשלונות שפקדו הרבה מפעילויותיו הדיפלומטיות של הרצל היו כשלונות מפוארים, שהותירו את רישומם העמוק בתולדות ישראל ובתולדות העמים", הרצל הבין "את כוחן של המילים ואת מקומה של התקשורת ההמונית ... והשכיל לגייסן למטרותיו, כפי שלא עשה שום מדינאי לפניו", הוא בעל "תפיסה מקורית", וכל המבקש להבין את "האנרגיות העצומות והמגוונות שהושקעו במפעל הציוני ובהקמתה של מדינת ישראל, לא יוכל לעשות כן מבלי לפנות לתופעת הרצל" אופקו הרוחני, מרצו הבלתי-נלאה, תובנתו ותפיסתו המדינית של האדם, שתרם יותר מכל אישיות אחרת להפיכת הרעיון הציוני ממשאלת לב למציאות פוליטית, דינמית, ממוסדת, ומאורגנת". אוסף שבחים זה שאבינרי חולק להרצל איננו ממעיט בערכו, כך נראה לי, אלא להיפך, דווקא מדגיש את היותו קרוב יותר למיתוס מאשר השתמע בהקדמה לספר. 

אגדה בעיניים פקוחות

כתיבת סיפורו של הרצל, במיוחד במסגרת סדרה העוסקת ב" גדולי האומה ומעצבי זהותה", איננה יכולה להתחמק מההשלכות העכשוויות לגבי מה שנתפס כהתגשמות, ולו גם חלקית בלבד, של חזונו של הרצל – מדינת ישראל. ואבינרי איננו מתחמק מהתיחסות שכזו. בפסקה החותמת את הספר הוא מדבר על הפער בין חזון למציאות, ומודה כי "זה הרוצה לגלות פערים בין חזונו של הרצל לבין המציאות במדינת ישראל עשוי למצוא אותם מלוא חפניים". אבינרי איננו מכחיש כי קיים פער, והוא רומז כי יש מה לעשות על מנת להקטין אותו, אבל הוא איננו חש צורך להתנצל על עצם קיומו של פער זה. במובן זה, למטרה הגלויה של הספר מתווספת תוצאה נוספת, והיא שבירת המיתוס של המדינה מבלי לוותר עליו לחלוטין. שכן כפי שהראה אבינרי לאורך הספר כי הרצל היה אנושי, ודרכו זרועה כשלונות, ספקות, ועם זאת הוא הגיע להישגים מרשימים בחייו והציונות הגיעה להישגים בלתי משוערים אחרי מותו, כך גם ניתן לדון במדינת ישראל. ניפוץ המיתוסים הציוניים-ישראליים הוא חשוב, כל עוד הוא מאפשר לנו להביט נכוחה במציאות, מלאת הכשלונות, מלאת ההתלבטויות והבעיות, ויחד עם זאת לראות גם את ההצלחות העכשוויות יחד מגוון ההצלחות האפשריות, ולדעת כי העתיד יכול להביא בכנפיו, אם נרצה או לא נרצה, תוצאות טובות ובלתי-צפויות.   

הרצל / שלמה אבינרי (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 2007)