דרעי בשירות הנורמליזציה

"שליט הוא מי שבידו הסמכות להכריז על מצב חירום (state of exception)" כך טען קרל שמידט, משפטן ותיאורתיקן גרמני, שבמידה רבה היווה את מקור ההצדקה המשפטית להפיכת רפובליקת ויימאר למדינה בשלטון הפיהרר. עבוד שמידט, שהציע את ההגדרה בספרו "תיאולוגיה פוליטית", הסמכות להכריז על מצב חירום חשובה דווקא בדמוקרטיה, שצריכה רשות שלטונית חזקה שתוכל לשמור על הסדר בבלגן של קבוצות ומטרות יריבות שמתקיים בדמוקרטיה. עבור שמידט, שויימאר בה חי כמעט ונכבשה על ידי הפיכה קומוניסטית, שדוכאה על ידי מיליציות של "מתנדבים" מהימין, ונקרעה בין קבוצות שונות מול חולשה של השלטון המרכזי, היכולת להכריז על מצב חירום- שלמעשה מתיר שימוש בכוח לצרכים פנימים של המדינה, והשעיית החוק הרגיל, הוא אולי הפתרון המרכזי שנדרש לווימאר. אפילו אחרי תום מלחמת העולם שמידט לא התנצל על תמיכתו בנאצים, אם כיהמצדדים בזכותו טוענים שהוא רמז לכך שהוא חשש לחייו אם יביע ביקורת. 

את התובנה הזו של שמידט, יחד עם קורטוב של פוקו, לקח ג'יאורג'יו אגמבן, שטוען כי נקיטת "מצב חירום" המשעה את החוק, הופך לפעולה הכי מצויה של מדינות מודרניות. עבוד אגמבן, באופק הקוטבי לשליט, שנמצא מעל החוק- היות והוא/היא יכולה להכריז על השעייתו במצב חירום – נמצא האינדיוידואל שהמנגנונים, הממסד, והגופים השליטים של החברה המודרנית מוצאים מחוץ לחוק, שאגמבן מכנה "הומו סאקר Homo Sacer" האנוש הקדוש. הקדושה כאן איננה במובן החיובי של המילה בשלון העברית, אלא רק במובן המינימליסטי של מי שהוא מחוץ לחברה האנושית. לפי אגמבן, אם כן, ה"אנוש הקדוש" וה"שליט" משקפים זה את זה מחוץ לחוק, ובמדינה המודרנית יותר ויותר בני אדם נמצאים בקטגוריה של ה"אנוש הקדוש". מה זה אומר  להיות homo sacer? זה אומר להיות מישהו שהכוחות ה"שולטים" של המדינה הכריזו עליה כנמצאת, זמנית כמובן, מחוץ לחוק – והחוק לא חל עליה. בשביל אגמבן מדובר בחוק החברתי שמקנה לפרט "זכויות אזרח" והגנה מפני עריצות הרשויות. במובן הזה, פליטים הם דוגמא מצוינת עבור אגמבן- שכן הם נמצאים בסטטוס שבו הם מחוץ ל"חברה האנושית" במדינה בה הם מחפשים בית (או מקלט), והמדינה מרשה לעצמה לטפל בהם בכלים של "מצב חירום", שמרשים למדינה לפעול באופן שבו היא לא היתה פועלת כלפי אזרחים "מלאים" שלה. כך גם אגמבן מבקר את הכלא האמריקאי בGuantanamo bay   (כמו לדוגמא כאן ) שם המדינה האמריקאית "השעתה" את החוקים שלה בתוקף "מצב חירום" מסוים, והרשתה לעצמה להתייחס לאסירים באופן שלא היה מתקבל כחוקי בתוך גבולות ארה"ב עצמה. 

כאמור, אחת הטענות המרכזיות של אגמבן היא שהמצב המודני מתאפיין בכך שמצב החירום – היוצא מן הכלל- הופך למצב הקבוע- לנורמה. והוא חוזה באופן פסימי למדי שהמצב ימשיך ככה. 

ומה עם מדינת ישראל? ובכן, מדינת ישראל למעשה נמצאת במצב חירום מאז... אממ.. בעצם מתמיד - כבר מקום המדינה. כן, כן, כחלק מהפתרון המשפטי למעבר ממדינת המנדט הבריטי למדינת ישראל, הכנסת הזמנית (זו שהיתה אמורה להבחר שוב, לקבוע חוקה, ועוד כל מיני דברים פעוטים שלא קרו עד היום) הפעילה את הקטגוריה המשפטית של מצב חירום לפי הגדרות המנדט, כדי לאפשר לעצמה את הסמכויות הבטחוניות לנהל מלחמה, להקים ולגייס צבא, ולהשתית את מדינת ישראל על יסודות של צדק, אמת, שלום אחווה, ובעיקר -המשפט העות'מאני והבריטי. 

מצב החירום (וכאן אני כותב בלי בדיקה מקיפה של העניין אז תרגישו חפשי לתקן אותי), אחראי לתופעות כמו שלוש שנים גיוס, הזכות של ראש הממשלה לעצור שידורי טלוויזיה באמצע כדי למסור הודעה לאומה, ובעיקר מתיר לזרועות הביטחון לנקוט בכל מיני פעולות תחת "הוראות שעה" ו"תקנות מצב חירום" למינן. מאז מצב החירום מוארך על ידי הכנסת פעם בשנה למשך שנה ומדינת ישראל ממשיכה להתקיים תחת מצב חירום. הסמכויות שיש לממשלה במצב הזה, מוגדרות בחוק יסוד הממשלה, סעיף 39, שם כתוב למשל ש"תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים, וכן להטיל או להגדיל מיסים או תשלומי חובה אחרים, והכל זולת אם אין הוראה אחרת בחוק" (באתר הכנסת)

הרבה בזכות האגודה לזכויות האזרח, שככל הנראה התחילה כבר ב1997 להציק לממשלה בעניין ועתרה לבית המשפט העליון בבקשה לבטל את מצב החירום. מאז העתירה, הכנסת ומשרד המשפטים מנסים, די לאט למען האמת, לבטל את תקנות מצב החירום. ב2012 בג"ץ דחה סופית את העתירה של האגודה בטענה שיש התקדמות מספקת בכנסת ושהעתירה מיצתה את עצמה. ביום שני האחרון ( יג טבת, 16 לדצמבר) מליאת הכנסת אישרה הארכה נוספת של מצב החירום אך בחמישה חדשים בלבד - עד סוף מאי 2014. במסגרת הדיון במליאה מנה חבר הכנסת ניצן הורביץ חלק מהצווים שהכנסת מאשרת כל שנה במסגרת תקנות מצב חירום: " אקריא צווים מגוחכים שאנו מתבקשים לאשר – צו על תחליף דבש, טיפול בדגים, הוצאת בשר ודגים מבית קרור, בשר טחון חי ומתובל, יבוא צעצועים, הפעלת רכבל, רכישת מונים למוניות, ייצור מספוא, ייצור דבש, הדברת מזיקים...העניין לא מבדח". החדשות הטובות הן שוועדה בראשותו של אריה דרעי שמשותפת לועדת חוץ וביטחון ולועדת החוקה של הכנסת עובדת על ביטול מצב החירום, ולפי ההודעה לתקשורת,  הצליחה עד היום לבטל חוק אחד ו104 צווים. חסרים עוד 10חוקים ו54 צווים כדי לסיים את התהליך.  

אמנם גם יום העצמאות ה66 של מדינת ישראל יחגג תחת מצב חירום, אבל נראה שלפחות במקרה של ישראל, מדינה שפעמים רבות משמשת (יחד עם המקבילה שלה – הישות הפלסטינית) כ homo sacer של העולם, יש התקדמות לכיוון הפוך מהתחזית הקודרת של אגמבן - לכיוון ביטול היוצא מהכלל ומצב החירום. ואם "חזרתו" של אריה דרעי לפעילות הפוליטית לא מעודדת אותכן, אז מגמת ה "חזרה" או "התחלה" של מצב רגיל ונורמלי בישראל אולי תיתן לכן טיפה של תקווה.

פנינים מסמית'

ג'ונתן סמית' (Jonathan Z. Smith) הוא אחד מחוקרי הדתות המוכרים ביותר בעולם. רוב חייו הוא לימד באוניברסיטת שיקגו,שם הוא העביר כמעט כל שנה את הקורס מבוא ללימודי דתות לתלמידי תואר ראשון. לפני זמן לא רב השתתפתי בפגישה איתו, בה הוא דיבר בעיקר על הקורס ועל לימוד דתות. להלן כמה פנינים שהעליתי על הכתב. 

·         סילבוס הוא המסמך האקדמי הכי חשוב, הרבה יותר ממאמרים או עבודות אחרות. קשה מאוד (ולמען האמת בלתי אפשרי) ללמד סילבוס של מישהו אחר – לכל אחת החומרים, הסדר, והמשמעות של הקורס,  עובדים בצורה כל כך שונה.

·         לכן השעור הראשון של הקורס מוקדש להסבר של הסילבוס לסטודנטים - אילו בחירות התבצעו במבנה של הקורס, מה נכנס ומה לא נכנס, ומדוע.

·         הקורס "מבוא לדתות" של סמית' מחולק כך: שלושה שעורי הקדמה ותיאוריה, שלושה צמדי שיעורים על סוגי דתות שונות: שנים על דתות של עמים מסורתיים (religions of traditional people), שנים על דתות של ציויליזציות אימפריאליות (למשל – מסופוטמיה, סין), ושני מפגשים על דתות קבוצתיות (religions of associations) כלומר – דתות שמצטרפים אליהם לפי בחירה. לאחר מכן שני שעורים על מיתוס, שני שעורים על ריטואל (טקסי מעבר, וקרבנות), ושני שעורים אחרונים על "מומחים-דתיים" (religious specialists) – כהנים ושאמאנים.

·         בשעור הראשון סמית' מבקש מהסטודנטים לכתוב בעצמם, ולהגיש לו תיאור של דת לפי הגדרתם. רוב מכריע של הסטודנטים לכל אורך השנים, תמיד הגדירו דת כקבוצה שניתן לבחור להצטרף אליה religion of association. רבים מהם גם הרגישו תרעומת רבה כאשר הם קראו כתבה על שבט בארצות-הברית שסירב לאפשר ל"לבנים" להשתתף בטקסים שלהם.

·         לשאלה כיצד הוא גורם לסטודנטים לחוות דתות בקורס, השיב סמית' כי הוא איננו יכול לגרום להם לחוותף והוא גם איננו מתימר לעשות זאת. עם זאת, כל הסטודנטים מכירים ופגשו באופן זה או אחר משהו דומה לחוויה של דת/דתיות ותפקידו של הקורס להציג בפניהם את המחקר של הדת, לא החוויה.

·         לשאלה למה, לדעתו, כדי ללמוד דתות, השיב סמית' שלפני כשלושים שנה הוא נשאל הרבה יותר את השאלה ואילו בשנים האחרונות כבר נראה לאנשים די מובן למה ללמוד דתות. מבחינתו – דת היא גורם משמעותי ומשפיע על חיי כולנו, ומעניין ללמוד עליה לפחות כמו על גורמים אחרים.

עולם ללא השלמה

אומר על-פני כל, נהדר כמו השמים

נהדר שמלחמה ואיתה כל מעשי ההרג, מוכרחים עם הזמן לחלוף כליל

שידי האחיות לילה ומוות, שוטפות תמיד בעדינות שוב,

ושוב, את העולם המוכתם הזה

כי אויבי מוטל מת, אדם אלוהי כמוני מוטל מת

אני מביט למקום שוכבו, לבן-פנים ודומם בארון - אני מתקרב

אני כורע ונוגע בקלילות בשפתי בפנים הלבנות שבארון

וולט ויטמן/ השלמה. (תרגום שלי, ראו מקור בסוף הרשומה)

ויטמן התנדב בבית-חולים שדה במלחמת האזרחים של ארצות-הברית, ומכאן ככל הנראה עולם הדימויים של השיר. המשורר נמצא במקום בו אחים ואחיות שוטפות את פצעי החיים והמתים ובו המלחמה היא בית מטבחיים אחד גדול. את ההשלמה שלו ויטמן מחפש גם עם האויב אך גם עם המציאות האכזרית, והוא מוצא אותה בשכחה – בכך שעם הזמן זכר כל המלחמות ישטף ויעלם מהעולם, מכך שאחרי כל לילה מגיע בוקר חדש. 

ויטמן איננו מתנצל בפני האויב על שהוא נהרג, והוא איננו פותח איתו בדו-שיח חד צדדי כשהוא שוכב לפניו. ההשלמה שויטמן מוצא מתרחשת כשהוא חורג מעבר לאישיות המסוימת של האויב, ומגיע למשותף לשניהם – המימד האלוהי שבהם. בסוף השיר עדיין לא ברור עם מי ויטמן הגיע להשלמה: עם האויב אותו הוא נושק, עם המלחמה אותה הוא מקבל היות וסופה גם להשכח, או עם האל – שנוכח ואינו נוכח בעולם – עם הפתיחה הבראשיתית ( בעקבות הבשורה על פי יוחנן באוונגליון) של השיר, באויב המת ובויטמן החי... 

אינני בטוח שביום הזכרון אנחנו מחפשים השלמה, אם כבר זהו יום בו הכאב מתעורר שוב, אנחנו לא רוצים לשכוח אלא לזכור. לא בטוח עד כמה זהו גם יום של השלמה, בטח לא עם המוות, לא עם המלחמה, ולא עם האויב. 

בכל שנה יש מישהי/ו שמדגישים כי בישראל איננו שרים שירי שמחה על הנצחון ואיננו חוגגים את מפלת האויבים, אלא מתמקדים באבל הפרטי שלנו, ובמוות שכמעט ואין איתו השלמה.וברצוני להוסיף:

כישעקב מתכונן למפגש עם עשו, המדרש (בראשית רבה, פרשה עו) מספר שהוא חשש גם שמא הוא יהרג, וגם שמא הוא יהרוג אחרים. אני מרגיש כי ביום הזכרון אני חושב בעיקר על כל על המתים "שלנו" שנפלו במלחמות והמאבקים של מדינת ישראל, והעם היהודי. יחד עם זאת, ככל שהזמן עובר ואחרי שחוויתי מלחמה באופן אישי, אני מוצא את עצמי חושב גם על ה"אויבים" שנפלו. ומחפש השלמה גם עם אלוהים (או גם עבור אלוהים), שברא/ה אותנו בצלם, ואמור, עם הזמן, למחות דמעה מעל כל פנים.

 -----

Walt Whitman/ Reconciliation.

WORD over all, beautiful as the sky!       

Beautiful that war, and all its deeds of carnage, must in time be utterly lost;       

That the hands of the sisters Death and Night, incessantly softly wash again, and ever

again, this soil’d world: 

... For my enemy is dead—a man divine as myself is dead;          

I look where he lies, white-faced and still, in the coffin—I draw near;              

I bend down, and touch lightly with my lips the white face in the coffin.

געגועים לממשלת צללים

ממשלת צללים (shadow cabinet), היא תופעה ששייכת למדינות דמוקרטיות עם מערכת ממשלתית בריטית כזו או אחרת. במדינות אלה, בהן המערכת הפוליטית מורכבת משתי מפלגות דומיננטיות, מפלגת האופוזיציה ממנה ממשלת צללים, שעוקבת אחרי הממשלה המכהנת - בקואליציה. פירוש הדבר שראש האופוזיציה היא ראש ממשלת הצללים, והיא עוקבת אחרי תפקודה של ראש הממשלה. ראש האופוזיציה ממנה גם היא חברי קבינט, כל אחד מהם - שר צללים - העוקב אחרי תפקודו של השר או שרה המקבילים לו. כך כאשר הממשלה מתחלפת כתוצאה מבחירות, כבר ידועים מראש גם השרים החדשים שהתמקצעו בתפקוד של משרדם גם במשך שנות הישיבה באופוזיציה. (לעוד מידע נא עיינו בערך הקצר של ויקי בעברית בנושא)

ומה עם ישראל? אז בגדול בישראל אף אחד לא רק שלא יודע מי יהיו השרים בקואליציה עד הרגע האחד אחרי האחרון, כפי שאנחנו רואים ב"מאבק" לקראת ממשלת ביבי השלישית, האמת שאין לאף אחת מושג אפילו אם היא תסיים את הקדנציה שלה בתור שרה בקואליציה.

ובכל זאת, אם הקואליציה הנוכחית אכן תצא לפועל, יהיה בישראל מצב בו אפשר בקווים גסים לסמן קואליציה בעלת תפיסה כלכלית מרכז -ימין, ואופוזיציה בעלת תפיסה (במקרה של העבודה, מרץ וחד"ש) או לפחות עמדה (במקרה של ש"ס, אגודה, ושאר המפלגות הערביות) כלכלית שמאלית למדי.

בחדשות הבוקר מספרים בישראל היום שש"ס מתכננת למנות לתפקיד אדם שיעקוב בקפידה אחרי כל שקל שעובר להתנחלויות, ואני אומר- למה לא לחשוב בגדול ולהקים ממשלת צללים?

למעשה, שלי יחימוביץ' כבר מתפקדת כשרת אוצר צללים עוד לפני שהיא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. אני מציע לחברי האופוזיציה להתגבר על הפערים ביניהם, ולהקים קבינט צללים לוחם. אחרי משא ומתן קשוח אני משוכנע שניתן יהיה למצוא שרי צללים לאוצר, דתות, תמ"ת, חוץ, פנים, וביטחון. ואפשר לחלק את הצללים של ראש הממשלה על פני כמה ראשי מפלגות (נגיד, שלי, גפני, דרעי, וזחאלקה).

ברצינות, אם יקרה משהו שאפילו מזכיר התנהלות של ממשלת צללים, נזכה סופסוף בישראל לאופוזיציה במלוא מובן המילה, תופעה שחסרה לנו במיוחד בכנסת הקודמת...

ואותכן קוראותי וקוראי הרבים, אני מאתגר בשיבוץ תפקידי הצללים לחברי הכנסת של האופוזיציה
ואני אתחיל - לתפקיד צלל שר הדתות אני ממנה את חבר הכנסת אברהים צרצור מרע"מ תע"ל,
צלל הביטחון ___
צלל הפנים ____
... 

הרצל בגובה העיניים

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של פרופסור שלמה אבינרי "הרצל", שיצא במסגרת פרויקט של מרכז זלמן שז"ר המכונה, לא פחות ולא יותר, "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". במסגרת הפרויקט נכתבים ספרים על ידי "החוקרים המובהקים בתחומם", אבל "בלשון השווה לכל נפש" על "חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדרה המחשבה, ההלכה והתרבות." – כך לפי גב הספר. ובאתר של מרכז שז"ר הניסוח לא פחות שאפתני: " בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי' חברו טובי המחברים להביא לציבור הרחב פרקים ידועים ולא-ידועים בקורות חייהם ופועלם של גדולי האומה ומעצבי זהותה." מבלי להיכנס לשאלה של מי זוכים להכנס לפנתיאון הרוח שנוצר בידי מרכז שזר, ומה המטרה (אם יש כזאת) לעיצוב הזהות של הציבור הרחב שמצטרפת לפרויקט האקדמי הזה, ברצוני לחלוק איתכם מחשבה או שתיים על הרצל של פרופסור אבינרי.

בין ניפוץ לעידון המיתוס

בהקדמה לספר כותב אבינרי כי האתגר המרכזי שלו בספר הוא הכתיבה על הרצל האדם ולא על הרצל המיתוס, שהתעצב במבט לאחור אחרי הישגיה של התנועה הציונית. אבינרי מדגיש כי הרצל נכנס לקרירה פוליטית כאדם צעיר ובלתי מנוסה, שיכל להכשל בקלות רבה ו"איש לא היה זוכר את שמו". הרעיון של הספר אם כן הוא מעקב אחרי הבניה של התנועה הציונית כ"רומן חניכה" של הרצל "כאדם וכמנהיג".

ואכן אבינרי מצליח בכתיבה מרתקת להציג את הרפתקאותיו הדיפלומטיות של הרצל, על רקע הבעיות, וחיפוש הפתרונות ל'שאלה היהודית' במאה ה19, ותוך כדי כך לחשוף את הרצל כבשר ודם, מחפש ומתלבט באשר לדרכו, מתרגש לעתים תכופות, פעמים רבות נאיבי ובלתי מנוסה, אשר דרכו היה רצופה בטעויות וכשלונות לצד הצלחות מוגבלות. עם זאת, הרצל מתגלה במהלך הספר כיחיד בעל אינטואיציות נכונות, קריאה נכונה ומדויקת של המציאות הפוליטית במידה שחסרה הן ליהודים הן ללא יהודים אחרים ברחבי העולם. הרצל מצטייר כעובד ללא לאות, שמנסה שוב ושוב ושוב עד שהוא מצליח, אשר יחד עם תפיסה בהירה של ריאל-פוליטיק איננו מוותר על החזון הגרנדיוזי של מדינת היהודים. 

במהלך הספר אבינרי סותר, או בלשון דרמטית יותר, מנפץ, מיתוסים היסטוריים מוכרים הקשורים להרצל. המרכזי שבהם הוא התפיסה לפיה משפט דרייפוס היווה נקודת המפנה עבור הרצל, והעיר אותו לבעיית האנטישמיות הבלתי פתורה. לפי טענתו של אבינרי, בזמן המשפט עצמו הרצל לא יחס חשיבות רבה לאירוע, ובוודאי לא היתה זו נקודת התעוררות דרמטית עבורו. בדיווח המקורי שלו על המשפט הרצל עצמו לא הזכיר בפירוש את האנטישמיות שהיוותה חלק ממנו. רק כ5 שנים מאוחר יותר, לאחר שפרשת דרייפוס הפכה לנושא מרכזי בחיים הפוליטיים של צרפת, במאמר 'הסברה' המיועד לקהל אמריקאי עיצב הרצל את אירוע דרייפוס כאירוע אנטישמי מובהק, בו משתלבת בהשפלתו הפומבית של דרייפוס הקריאה "מוות ליהודים". לפי אבינרי, גישתו של הרצל לנושא היהודים התעצבה במשך שנים רבות, וכאשר הוא פרסם בסופו של דבר את "מדינת היהודים", היה זה פריו של תהליך נפשי ויצירתי שהחל כבר בראשית שנות השמונים של המאה ה19.  

מיתוס ויזואלי אחר, מוכר לא פחות, הוא מיתוס הפגישה של הרצל עם הקייזר הגרמני בביקורו של האחרון בארץ. גם כאן, מספק אבינרי את הרקע ההיסטורי לאירוע, שהונצח באמצעות עבודת פוטו מונטאז' יצירתית. אם המיתוס של דרייפוס מייחס בדיעבד חשיבות ל"רגע מכונן" בעוד לאמיתו של דבר מדובר בתהליך מתמשך, פגישתם של הרצל והקייזר בפתח מקווה-ישראל היתה אילתור בלתי מתוכנן של הרגע האחרון, וכפי שכותב אבינרי "קשה לשער שיחה חסרת חשיבות יותר מזו שתהפוך לאיקונין בפנתיאון הציוני", גם הראיון הקצר שקיבל הרצל מאת הקייזר מספר ימים לאחר מכן לא הגשים ולו אחת מהתקוות הרבות שנתלו בו.

אם כן, שני מיתוסים ציוניים מרכזיים, מתגלים בספרו של אבינרי כבטויים לא מדויקים (בלשון המעטה) ולא מתוכננים בחייו של הרצל. ובאמת אבינרי כמעט ומשיג את המטרה, ומראה כי הרצל עצמו, ואיתו התנועה הציונית בשנותיה הראשונות לא יכלו להתהדר בהרבה הישגים, וחוו יותר כשלונות מאשר הצלחות. עם זאת, לאורך כל הספר אבינרי מציג את מה שבעיניו הם ההישגים הבכל-זאת מרשימים של הרצל והתנועה הציונית בימיו: העובדה כי שאלת היהודים הפכה לנושא על סדר היום הבינלאומי, וכן הקמת התשתית הראשונית התודעתית והארגונית למה שבסופו של דבר הפך למדינת ישראל. בסיום הספר כשאבינרי מסכם את פועלו של הרצל, מתגלה לנו אישיות מרשימה, וחריגה, אשר (עדיין) זוכה להערכתו הרבה מאוד של אבינרי: "הכשלונות שפקדו הרבה מפעילויותיו הדיפלומטיות של הרצל היו כשלונות מפוארים, שהותירו את רישומם העמוק בתולדות ישראל ובתולדות העמים", הרצל הבין "את כוחן של המילים ואת מקומה של התקשורת ההמונית ... והשכיל לגייסן למטרותיו, כפי שלא עשה שום מדינאי לפניו", הוא בעל "תפיסה מקורית", וכל המבקש להבין את "האנרגיות העצומות והמגוונות שהושקעו במפעל הציוני ובהקמתה של מדינת ישראל, לא יוכל לעשות כן מבלי לפנות לתופעת הרצל" אופקו הרוחני, מרצו הבלתי-נלאה, תובנתו ותפיסתו המדינית של האדם, שתרם יותר מכל אישיות אחרת להפיכת הרעיון הציוני ממשאלת לב למציאות פוליטית, דינמית, ממוסדת, ומאורגנת". אוסף שבחים זה שאבינרי חולק להרצל איננו ממעיט בערכו, כך נראה לי, אלא להיפך, דווקא מדגיש את היותו קרוב יותר למיתוס מאשר השתמע בהקדמה לספר. 

אגדה בעיניים פקוחות

כתיבת סיפורו של הרצל, במיוחד במסגרת סדרה העוסקת ב" גדולי האומה ומעצבי זהותה", איננה יכולה להתחמק מההשלכות העכשוויות לגבי מה שנתפס כהתגשמות, ולו גם חלקית בלבד, של חזונו של הרצל – מדינת ישראל. ואבינרי איננו מתחמק מהתיחסות שכזו. בפסקה החותמת את הספר הוא מדבר על הפער בין חזון למציאות, ומודה כי "זה הרוצה לגלות פערים בין חזונו של הרצל לבין המציאות במדינת ישראל עשוי למצוא אותם מלוא חפניים". אבינרי איננו מכחיש כי קיים פער, והוא רומז כי יש מה לעשות על מנת להקטין אותו, אבל הוא איננו חש צורך להתנצל על עצם קיומו של פער זה. במובן זה, למטרה הגלויה של הספר מתווספת תוצאה נוספת, והיא שבירת המיתוס של המדינה מבלי לוותר עליו לחלוטין. שכן כפי שהראה אבינרי לאורך הספר כי הרצל היה אנושי, ודרכו זרועה כשלונות, ספקות, ועם זאת הוא הגיע להישגים מרשימים בחייו והציונות הגיעה להישגים בלתי משוערים אחרי מותו, כך גם ניתן לדון במדינת ישראל. ניפוץ המיתוסים הציוניים-ישראליים הוא חשוב, כל עוד הוא מאפשר לנו להביט נכוחה במציאות, מלאת הכשלונות, מלאת ההתלבטויות והבעיות, ויחד עם זאת לראות גם את ההצלחות העכשוויות יחד מגוון ההצלחות האפשריות, ולדעת כי העתיד יכול להביא בכנפיו, אם נרצה או לא נרצה, תוצאות טובות ובלתי-צפויות.   

הרצל / שלמה אבינרי (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 2007)