אומר על-פני כל, נהדר כמו השמים
נהדר שמלחמה ואיתה כל מעשי ההרג, מוכרחים עם הזמן לחלוף כליל
שידי האחיות לילה ומוות, שוטפות תמיד בעדינות שוב,
ושוב, את העולם המוכתם הזה
כי אויבי מוטל מת, אדם אלוהי כמוני מוטל מת
אני מביט למקום שוכבו, לבן-פנים ודומם בארון - אני מתקרב
אני כורע ונוגע בקלילות בשפתי בפנים הלבנות שבארון
וולט ויטמן/ השלמה. (תרגום שלי, ראו מקור בסוף הרשומה)
ויטמן התנדב בבית-חולים שדה במלחמת האזרחים של ארצות-הברית, ומכאן ככל
הנראה עולם הדימויים של השיר. המשורר נמצא במקום בו אחים ואחיות שוטפות את פצעי
החיים והמתים ובו המלחמה היא בית מטבחיים אחד גדול. את ההשלמה שלו ויטמן מחפש גם
עם האויב אך גם עם המציאות האכזרית, והוא מוצא אותה בשכחה – בכך שעם הזמן זכר כל
המלחמות ישטף ויעלם מהעולם, מכך שאחרי כל לילה מגיע בוקר חדש.
ויטמן איננו מתנצל בפני האויב על שהוא נהרג, והוא איננו פותח איתו
בדו-שיח חד צדדי כשהוא שוכב לפניו. ההשלמה שויטמן מוצא מתרחשת כשהוא חורג מעבר
לאישיות המסוימת של האויב, ומגיע למשותף לשניהם – המימד האלוהי שבהם. בסוף השיר עדיין לא ברור עם מי ויטמן הגיע להשלמה: עם האויב אותו הוא
נושק, עם המלחמה אותה הוא מקבל היות וסופה גם להשכח, או עם האל – שנוכח ואינו נוכח
בעולם – עם הפתיחה הבראשיתית ( בעקבות הבשורה על פי יוחנן באוונגליון) של השיר,
באויב המת ובויטמן החי...
אינני בטוח שביום הזכרון אנחנו מחפשים השלמה, אם כבר זהו יום בו הכאב
מתעורר שוב, אנחנו לא רוצים לשכוח אלא לזכור. לא בטוח עד כמה זהו גם יום של השלמה,
בטח לא עם המוות, לא עם המלחמה, ולא עם האויב.
בכל שנה יש מישהי/ו שמדגישים כי בישראל איננו שרים שירי שמחה על
הנצחון ואיננו חוגגים את מפלת האויבים, אלא מתמקדים באבל הפרטי שלנו, ובמוות שכמעט
ואין איתו השלמה.וברצוני להוסיף:
כישעקב מתכונן למפגש עם עשו, המדרש (בראשית רבה, פרשה עו) מספר שהוא
חשש גם שמא הוא יהרג, וגם שמא הוא יהרוג אחרים. אני מרגיש כי ביום הזכרון אני
חושב בעיקר על כל על המתים "שלנו" שנפלו במלחמות והמאבקים של מדינת
ישראל, והעם היהודי. יחד עם זאת, ככל שהזמן עובר ואחרי שחוויתי מלחמה באופן אישי, אני מוצא
את עצמי חושב גם על ה"אויבים" שנפלו. ומחפש השלמה גם עם אלוהים (או גם עבור אלוהים), שברא/ה אותנו
בצלם, ואמור, עם הזמן, למחות דמעה מעל כל פנים.
-----
Walt Whitman/ Reconciliation.
WORD over all, beautiful as the sky!
Beautiful that war, and all its deeds of carnage, must in
time be utterly lost;
That the hands of the sisters Death and Night, incessantly
softly wash again, and ever
again, this soil’d world:
... For my enemy is dead—a man divine as myself is dead;
I look where he lies, white-faced and still, in the coffin—I
draw near;
I bend down, and touch lightly with my lips the white face
in the coffin.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה