ניצחון פירוס : מימון שכרם של רבניות רפורמיות בישראל

ביום שלישי האחרון בשרו כותרות העיתונים על כך שלראשונה המדינה תכיר ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותשלם את שכרם. הכותרת בהארץ מכריזה בשמחה על "הישג היסטורי לזרם הלא-אורתודוקסי, המדינה תכיר לראשונה ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותממן את שכרם" ראש התנועה הרפורמית טוען שם גם הוא כי זו "פריצת דרך במאמץ לקידום חופש הדת בישראל". מבט מפורט יותר מראה כי לצד ההישג בכך שיתאפשר למועצות מקומיות לשלם את שכרם של רבנים רפורמים, המדינה לא הסכימה להכיר בהם כחלק מהממסד והתקציב למשכורתם לא יהיה מתקציב המשרד לשירותי דת (משרד הדתות ז"ל) המממן את שאר הרבנים היהודים (האורתודוקסים), קאדים מוסלמים, וכמרים נוצרים במדינת ישראל. למעלה מכך, הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים זכו בכינוי המעליב משהו "לא- אורתודוקסים" כנוי אשר מנציח את הטענה של בעלי היריבות האורתודוקסים של תנועות אלה המגדירים אותן בדיוק על דרך השלילה – לא אורתודוקסים, לא מאמינים, לא יהודים וכדו' – ולא על דרך החיוב.

בעוד אני מעריך את ההישג המשפטי הצנוע של העותרים, אני מרגיש כי ב"הישג" הזה טמונה גם אירוניה מסוימת, מכיוון שלדעתי בהישג המשפטי הזה התנועה הרפורמית ויתרה לכאורה על אחד העקרונות החשובים שלה של הפרדת הדת מהמדינה. כידוע, רובם של היהודים המזוהים עם התנועה הרפורמית בעולם נמצאים בארצות הברית, (ישנם גם רבים באירופה, דרום אמריקה, ואפילו ישראל אבל מספרית התנועה מבוססת על ארה"ב) שם העיקרון של הפרדת הדת מהמדינה הוא אחד העקרונות עליו נאבקים היהודים בערך מאז דרכה רגלו של היהודי הראשון על אדמת המושבות. הפרדת הדת מהמדינה העניקה ליהודים שוויון זכויות ואוטונומיה דתית המשוחררת מפיקוח וממימון המדינה. זו גם אחת הסיבות העיקריות לכך שיהודים בכל העולם יכולים לערוך בנפרד את החתונה הדתית ואת החתונה האזרחית שלהם, כמו גם את הגירושין והקבורה. עקרון ההפרדה בין דת ומדינה הוא אחד העקרונות עליהם שוקדים אנשי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל – מדינה בה לדת יש נוכחות ממוסדת ומוכרת בחוק, ובה לרבנות הראשית יש סמכות חוקית במידה רבה על נישואיהם וגירושיהם של כל היהודים בתוך מדינת ישראל. המדינה היא גם זו שמממנת את מוסדות החינוך הדתיים, ושירותי דת נוספים כמו לדוגמא –תשלום משכורות של רבנים.

במצע של התנועה הרפורמית בישראל, בסעיף הנוגע ליחסי דת ומדינה, כתוב כי "הפרדה מוסדית בין הדת והמדינה הנה תנאי הכרחי, על פי תפיסתנו, להשבת עולמה של היהדות ללב הציבור הישראלי, ובה בעת לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית ברוח ערכי מגילת העצמאות". (הדגשה שלי). כלומר, התנועה תומכת בהפרדה של הדת מהמדינה, בדומה למצב בארצות הברית, והיא משוכנעת כי צעד כזה הוא שישיב את היהדות אל לב הציבור בישראל. 

והנה, החל מהשבוע, התנועה הרפורמית חוגגת את צירופה למערכת הישראלית של הזהות המוסדית בין דת ומדינה, את העובדה כי מדינת ישראל מצרפת את הרבנים הרפורמים לממסד הדתי! ומוכנה לשלם להם משכורות. אני תמה איך התנועה הרפורמית בישראל יכולה להמשיך ולהאבק עבור הפרדת דת ומדינה, כאשר היא בעצמה מוכנה לקבל מהמדינה תמיכה כספית במסגרת אותו ממסד אליו היא (היהדות הרפורמית) מתנגדת.

ולסיום - אירוניה נוספת. בתגובה לחדשות על ההכרה ברבנים רפורמים, הזהיר הרב יעקב אריאל – רבה של רמת גן המקבל תשלום מהמשרד לשירותי דת – כי לא יהיה מנוס מפירוק וארגון מחדש של הרבנות.

לפי כתבה בערוץ 7, הרב אריאל חושש לפגיעה במושג רב ול'טשטוש' ההבדל בין רבנים אורתודוקסים לבין רבנים לא אורתודוקסים, כלומר לכך שהציבור בישראל לא ידע לעשות את ההבחנה בין מה שלפי הרב אריאל הוא יהדות אמיתית לבין מה שלא. לפי הכתבה, הרב אריאל מעלה את האפשרות שהרבנות תתפרק ותתארגן מחדש כגוף עצמאי 'על בסיס קהילתי מובהק, כדי שיהיה ברור זאת היהדות בלבד'. הכתבה מסתיימת בספק תכנון ספק איום של הרב כי 'או שהמדינה תעשה את ההפרדה או שאנחנו נצטרך להתארגן בצורה אחרת'. במילים אחרות, דווקא הרב אריאל המהווה חלק מהממסד הדתי  - שהוא לפי החוק חלק בלתי נפרד של מוסדות מדינת ישראל, שוקל מול האיום שהוא מזהה לעבור למצב של הפרדת הדת מהמדינה, הפרדה אותה הוא לפתע מצפה שמדינת ישראל תבצע.

האם ההישג ההיסטורי של השבוע הוא כי התנועה הרפורמית קבלה הכרה ממסדית תמורת ויתור על העקרון של הפרדת הדת מהמדינה, או אולי שרבנים אורתודוקסים מוכנים לקבל הפרדה של דת ומדינה בתמורה לויתור על סמכותם הממסדית? 

----------------------------  

הכתבה באתר הארץ http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1718639

מצע התנועה הרפורמית בישראל http://www.reform.org.il/Heb/IMPJ/platform-source.asp

הכתבה באתר ערוץ 7 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/238722