יעקב (אבינו כמובן) חוזר לעצמו, בלי סיוע מגנדלף

אחד הרגעים הדרמתיים ביותר בסיפור יוסף ואחיו, מתרחש לא במצריים אלא דווקא בכנען. המפגש הטעון והחד צדדי בין ילדיו של יעקב במצרים, בו יוסף מדבר והאחים מקשיבים, יוסף בוכה ואחיו המומים, יוסף מחלק פקודות והאחים מצייתים, איננו דומה לעוצמה של מה שקורה ליעקב (אבינו) במפגש עם השמועה על היותו של יוסף חי. אחרי שנים של אבילות ומרה שחורה, בהם יעקב לא מתפקד כאב, וכפטריארך של העם שמתחיל לצמוח ממנו. אחרי התנהגות של אבל המרוכז בעצמו ומתעלם מהסובבים אותו, יעקב שומע שיוסף חי ואחרי ההלם של הבשורה הוא חוזר לתפקד "ותחי רוח יעקב אביהם". 

לדעתי, סצינה קולנועית שמבטאת תהליך דומה היא הסצינה של "ריפוי תיאודן" כפי שבימה אותה פיטר ג'קסון בשר הטבעות. תיאודן - שליט מזקין שבנו נהרג במלחמה, יושב אבל על כס מלכותו ומתנהג בפסיביות מוחלטת בעוד הממלכה מסביבו נופלת בידים רעות - עובר תהליך של התאוששות הודות לביקור עוין של גנדלף ועוד כמה עוזרים בחצר המלכותית שלו. הרגעים בהם תיאודן משיל מעליו את הזקנה המוקדמת שקפצה עליו בגלל האבל, וחוזר לגלות בעצמו כוחות וסמכותיות, ממחיים בעיני אולי את מה שקרה ליעקב, בן אדם בכל זאת כבר לא כך כך צעיר ( 130 שנה פלוס מינוס) שהשמועה על יוסף נתנה לו את הכוח לאסוף את כל צאציאיו ולצאת למסע למצרים ממנו הוא כבר לא חזר.

(גם תיאודן אגב, לא חזר מהמסע שלו אל עבר המלחמה בשר הטבעות, ואולי מוסר ההשכל כאן לא מעודד יותר מדי... את זה אני משאיר לשיפוטכן הקוראות ולשאר חובבות טולקין למינן)

הנה הקישור לקטע ביוטיוב , בעיקר אחרי 1:48 http://www.youtube.com/watch?v=Y6wE2W3ag1g
 

למה לא בקרנו בשער טיטוס

אחד הנושאים אשר מטריד את מנוחתם של בימאים, מורים, וחוקרים של השואה היא שאלת השימוש בחומרים שיצרו הנאצים ככלי עזר לזיכרון השואה. האם מותר להשתמש בסרטים שצילמו צוותי תעמולה בגטו טרייזנשטאט על מנת ללמד ילדים על השואה? ומה עם תמונות שצילמו חיילים גרמנים בחופשה בגטו וורשה? (    http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/warsaw_ghetto /german_soldier.asp     

מצד אחד התמונות הרבות מהוות פעמים רבות את הזיכרון הויזואלי היחידי ממקומות ואירועים מסוימים במהלך השמדת היהודים, ושימוש בהם מאפשר להמחיש את המציאות שהתקיימה בגטאות, ובמחנות הריכוז וההשמדה. מצד שני- האם אין כאן כניעה ותמיכה בנקודת מבטם של המרצחים, והנצחת הזוית שלהם- באופן הממשי ביותר - כלפי היהודים, וכלפי השמדתם.

קלוד לנדסמן, בסרטו התיעודי "שואה" נוקט עמדה קיצונית בנושא. הוא בחר שלא להשתמש באף חומר מצולם מתקופת המלחמה, ותשע וחצי השעות של סרטו מהוות ראיון אחרי ראיון עם הניצולים עצמם, ועם עדי ראייה נוספים - רובם םולנים אשר התגוררו סמוך לגטאות ולמחנות. במילים אחרות, לנדסמן בחר להביא את הקולות של הקרבנות ולא של המרצחים, ולוותר על הזיכרון הויזואלי שהצטבר משנות המלחמה.

במקרה של השואה ומלחמת העולם השניה, ניתן להתלבט לגבי השימוש בחומרים ויזואלים כדי לזכור או להבין ולראות מה היה "שם". אבל טראומות אחרות בהיסטוירה של העם היהודי לא זכו לתצלומים או ציורים, והעם היהודי השתמש באמצעים כתובים - עדויות, קינות, תפילות, וסיפורים, כדי לזכור את מסעות הצלב, גירוש ספרד, ואת חורבן בית המקדש הראשון והשני

ובכל זאת, בעוד אין עדויות ויזואליות מצד היהודים בזמן החורבן של בית שני, הרומאים בטובם כן הותירו לנו עדויות ויזואליות שונות המבטאות את הניצחון הרומאי על המרד בפרוביניקיה יהודה, ביניהם המטבע "יהודה הכבושה" שנטבע ברומא בזמנם של אספסינוס וטיטוס, וכמובן שער טיטוס. 

 

יהודה הכבושה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Sestertius_-_Vespasiano_-_Iudaea_Capta-RIC_0424.jpg

במטבע, כמו גם בשער, הרומאים בטאו באופן ויזואלי את נצחונם מול המורדים היהודים במזרח התיכון, ועצבו סמלים ויזואלים של יהודה ששרדו עד היום. באופן פרדוכסלי משהו הציונות השתמשה בסמלים הרומים האלו עבור עצמה. כך לדוגמא בפרסומת המוכרת של זאב רבן (המוצגת היום במוזיאון ישראל) "come to palestine". 

השימוש הכי מפורסם בעיצוב הרומאי מופיע כמובן בסמלה של מדינת ישראל- המנורה שנבחרה מתוך ההצעות הרבות שהוגשו לוועדה - היא המנורה המופיעה על שער טיטוס. 

האם המנורה באמת נראתה כפי שהיא מיוצגת בשער טיטוס? בין היא מהווה תיאור מדויק ובין אם לא, מדינת ישראל (והציונות) בחרה להשתמש בסמלים רומאים על מנת לבטא את הניצחון והתקומה ההיסטוריים על האימפריה שהשמידה את המדינה היהודית ה(סמי)עצמאית שקדמה למדינת ישראל. 

כיום, שער טיטוס הוא אחד האתרים המופיעים על המפה של התיירות היהודית ברומא. בתור הייצוג הכי "אותנטי" לחורבן ולגלות של בית שני, הוא מהווה מעין דרישת שלום מאת אותם שבויים יהודים הנושאים את כלי בית המקדש שהונצחו במצלמתו של האמן הרומאי... 

אבל, נשאלת השאלה מדוע עלינו ללכת להביט ביצוג הויזואלי של המרצחים, של הרומאים אשר בחרו לייצג בצורה בה הם רוצים את הניצחון. האם איננו תומכים בהם בעליה לרגל אל השער חסר החשיבות הזה? האם מדינת ישראל מבטאת ניצחון על הרומאים כאשר היא מאמצת את העיצוב שלהם עצמם כסמל שלה? האם יהודה משתחררת או נשארת כבושה כאשר היא נושאת לכל מקום פרט משער הניצחון הממוקם ברומא?

בין ההצעות שנדחו לסמל המדינה, היתה הצעתם של דוד ושכטר שהתבססה לא על מקור רומאי אלא על פסיפס מבית הכנסת ביריחו שכלל מנורה, לולב, ושופר, והמילים "שלום על ישראל". דוד ושכטר לא ידעו כי בהצעתם הם יכלו להתבסס גם כן על מקור רומאי. בשנת 1961 התגלה בחפירות ברומא (המטרופולין) באתר בו שכנה עיר הנמל של רומא - אוסטיה אנטיקה - בית כנסת מהעתיקים ביותר בעולם. בית הכנסת מתוארך לראשית המאה הראשונה לספירה, וככל הנראה הוא הוקם לפני חורבן הבית השני. בבית הכנסת - הפונה (כמו בתי כנסת עתיקים אחרים בישראל - כמו במצדה לדוגמא) מערבה - ישנו מתחם בו ככל הנראה שכנו ספרי התורה, ובעמודים הראשיים (התומכים בגג) של מתחם זה התגלה תבליט מנורה, ולצידה ארבעת המינים ושופר. 

 

 
תבליט המנורה מבית הכנסת באוסטיה-אנטיקה  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Presenza_OstiaAntica_500.jpg

 

בביקורינו האחרון ברומא, לא הלכנו לראות את שער טיטוס ואת פרויקט עיצוב הזיכרון הרומאי לניצחון על יהודה, אלא לבית הכנסת היהודי של אוסטיה אנטיקה. לבית כנסת של קהילה שחיה מרחק רב מישראל ומבית המקדש, אך בחרה לייצג אותו - את המנורה, ארבעת המינים, והשופר של בית המקדש - במרכז מקדש המעט שלה. דרישת השלום הויזואלית מיהודים שעיצבו את המנורה בעצמם, ושמרו על הסמלים הויזואלים הפשוטים האלה בלב התרבות הרומאית מלאת הפסלים, ריגשה אותי יותר (יתכן) מלסקור את תבליט התעמולה הרומאי העתיק של האומה אשר (למרות ענוותנות פנימית פה ושם)

 ' החריבה את ביתינו, ושרפה את היכלינו, והגליתנו מארצינו'. 

 

 ------------------------------------------

 

 גלוי נאות.

 

 לפני מספר שבועות ביקרנו ברומא, ומצירוף של סיבות שונות לא הספקנו להכנס לפורום בביקור הנוכחי
והסתפקנו בצפיה בשער מאחורי הגדר במרחק של כמה מטרים, וזהוי אפשרי של הקצה של המנורה.
אבל מכיוון שהרבה יותר נעים להסביר פיספוס כאקט שנובע מעיקרון, הרי לפניכם ההסבר האמיתי למה בשום פנים ואופן לא רצינו לראות את שער טיטוס. את המצור על לכיש במוזיאון הבריטי כן ראינו, למרות העיצוב האשורי:) 

 

 

 

 

 

 

נשים אתן חשובות, אבל מה לעשות שהאל הוא גבר...

במסגרת עבודה באוניברסיטה הגעתי לשני ההצהרות שלהלן – שתיהן מסבירות בתוקף למה פשוט אי אפשר שנשים ישמשו בקודש כמנהיגות רוחניות באופן רשמי. ובאופן לא ממש מפתיע, שתיהן מגיעות מגופים דתיים מוכרים מאוד בארצות הברית: הכנסיה הקתולית (מוכרת יותר) והיהדות האורתודוקסית (גם מוכרת, אמנם לרוב בצורה של חסידות חב"ד). רקע קצר – ב2010 היו מספר ניסיונות למנות נשים ככוהנות דת (priests ordain as) בכנסייה הקתולית בארה"ב, ובישוף אחד מרדן אפילו החליט, מסתבר, לקדש על דעת עצמו כמה נשים בלי להתייעץ בממונים עליו בארה"ב ובותיקן. ובקהילה היהודית, הרב אבי וייס שידרג את שרה הורביץ ממהר"ת לרבה (בקמץ ופתח) – או במילים אחרות סמך אשה כרב אורתודוקסי.

מעניין איך שתי ההכרזות תומכות ברעיון של שויון לנשים, ושוקדות להדגיש את חשיבותן המשמעותית לחיי הדת של הקהילה, אבל...

כל הכרזה (סליחה על הקטנוניות אבל כתובה, חתומה, ומוקראת על ידי גברים) מסבירה כי פשוט אין יכולת דתית למנות אותן ככוהנות-דת/רבניות. מצאו את ההבדלים

Resolution on Women's Communal Roles in Orthodox Jewish Life

Adopted Without Dissent by the 51st Convention of The Rabbinical Council of America

1) The flowering of Torah study and teaching by God-fearing Orthodox women in recent decades stands as a significant achievement. The Rabbinical Council of America is gratified that our chaverim have played a prominent role in facilitating these accomplishments.

2) We members of the Rabbinical Council of America see as our sacred and joyful duty the practice and transmission of Judaism in all of its extraordinary, multifaceted depth and richness – halakhah, hashkafah, tradition and historical memory.

3) In light of the opportunity created by advanced women's learning, the Rabbinical Council of America encourages a diversity of halakhically and communally appropriate professional opportunities for learned, committed women, in the service of our collective mission to preserve and transmit our heritage. Due to our aforesaid commitment to sacred continuity, however, we cannot accept either the ordination of women or the recognition of women as members of the Orthodox rabbinate, regardless of the title.

4) Young Orthodox women are now being reared, educated, and inspired by mothers, teachers and mentors who are themselves beneficiaries of advanced women's Torah education. As members of the new generation rise to positions of influence and stature, we pray that they will contribute to an ever-broadening and ever-deepening wellspring of talmud Torah, yir'at Shamayim, and dikduk be-mitzvot.  

U.S. Bishops’ Doctrine Chairman Welcomes Vatican Clarification On Ordination, Praises The Work Of Women In The Church   (July 15, 2010)

The seven sacraments are an integral and identifying part of the Catholic Church and the faith life of each Catholic. To feign any sacrament would be egregious. The Catholic Church through its long and constant teaching holds that ordination has been, from the beginning, reserved to men, a fact which cannot be changed despite changing times.

            All Catholics are called to Christian service. Women have responded with extraordinary generosity. Historically, women have had an essential role in the life of the Church. This is true especially through their volunteer work in parishes, their professional service and their membership in religious communities, lay movements and other organizations, where they serve in a range of areas such as health care and education.

            Today women serve in Church leadership positions at all levels. Women hold nearly half of diocesan administrative and professional positions—a fact that compares favorably to the U.S. workforce as a whole. Women also hold about one-quarter of the top diocesan positions, such as chancellor, school superintendent or chief financial officer. About 80 percent of lay parish ministers are women.

            The Church’s gratitude to women cannot be stated strongly enough. Women offer unique insight, creative abilities and unstinting generosity at the very heart of the Catholic Church. Their activity and determinative participation explains much of what makes the Catholic Church the powerful force for goodness and holiness that it is.  

--------

"Important Policy Decisions Taken at the Annual, 2010 Convention of the Rabbinical Council of America", , http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=105551.

"U.S. Bishops’ Doctrine Chairman Welcomes Vatican Clarification On Ordination, Praises The Work Of Women In The Church", http://www.usccb.org/news/archived.cfm?releaseNumber=10-140.  

ניצחון פירוס : מימון שכרם של רבניות רפורמיות בישראל

ביום שלישי האחרון בשרו כותרות העיתונים על כך שלראשונה המדינה תכיר ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותשלם את שכרם. הכותרת בהארץ מכריזה בשמחה על "הישג היסטורי לזרם הלא-אורתודוקסי, המדינה תכיר לראשונה ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותממן את שכרם" ראש התנועה הרפורמית טוען שם גם הוא כי זו "פריצת דרך במאמץ לקידום חופש הדת בישראל". מבט מפורט יותר מראה כי לצד ההישג בכך שיתאפשר למועצות מקומיות לשלם את שכרם של רבנים רפורמים, המדינה לא הסכימה להכיר בהם כחלק מהממסד והתקציב למשכורתם לא יהיה מתקציב המשרד לשירותי דת (משרד הדתות ז"ל) המממן את שאר הרבנים היהודים (האורתודוקסים), קאדים מוסלמים, וכמרים נוצרים במדינת ישראל. למעלה מכך, הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים זכו בכינוי המעליב משהו "לא- אורתודוקסים" כנוי אשר מנציח את הטענה של בעלי היריבות האורתודוקסים של תנועות אלה המגדירים אותן בדיוק על דרך השלילה – לא אורתודוקסים, לא מאמינים, לא יהודים וכדו' – ולא על דרך החיוב.

בעוד אני מעריך את ההישג המשפטי הצנוע של העותרים, אני מרגיש כי ב"הישג" הזה טמונה גם אירוניה מסוימת, מכיוון שלדעתי בהישג המשפטי הזה התנועה הרפורמית ויתרה לכאורה על אחד העקרונות החשובים שלה של הפרדת הדת מהמדינה. כידוע, רובם של היהודים המזוהים עם התנועה הרפורמית בעולם נמצאים בארצות הברית, (ישנם גם רבים באירופה, דרום אמריקה, ואפילו ישראל אבל מספרית התנועה מבוססת על ארה"ב) שם העיקרון של הפרדת הדת מהמדינה הוא אחד העקרונות עליו נאבקים היהודים בערך מאז דרכה רגלו של היהודי הראשון על אדמת המושבות. הפרדת הדת מהמדינה העניקה ליהודים שוויון זכויות ואוטונומיה דתית המשוחררת מפיקוח וממימון המדינה. זו גם אחת הסיבות העיקריות לכך שיהודים בכל העולם יכולים לערוך בנפרד את החתונה הדתית ואת החתונה האזרחית שלהם, כמו גם את הגירושין והקבורה. עקרון ההפרדה בין דת ומדינה הוא אחד העקרונות עליהם שוקדים אנשי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל – מדינה בה לדת יש נוכחות ממוסדת ומוכרת בחוק, ובה לרבנות הראשית יש סמכות חוקית במידה רבה על נישואיהם וגירושיהם של כל היהודים בתוך מדינת ישראל. המדינה היא גם זו שמממנת את מוסדות החינוך הדתיים, ושירותי דת נוספים כמו לדוגמא –תשלום משכורות של רבנים.

במצע של התנועה הרפורמית בישראל, בסעיף הנוגע ליחסי דת ומדינה, כתוב כי "הפרדה מוסדית בין הדת והמדינה הנה תנאי הכרחי, על פי תפיסתנו, להשבת עולמה של היהדות ללב הציבור הישראלי, ובה בעת לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית ברוח ערכי מגילת העצמאות". (הדגשה שלי). כלומר, התנועה תומכת בהפרדה של הדת מהמדינה, בדומה למצב בארצות הברית, והיא משוכנעת כי צעד כזה הוא שישיב את היהדות אל לב הציבור בישראל. 

והנה, החל מהשבוע, התנועה הרפורמית חוגגת את צירופה למערכת הישראלית של הזהות המוסדית בין דת ומדינה, את העובדה כי מדינת ישראל מצרפת את הרבנים הרפורמים לממסד הדתי! ומוכנה לשלם להם משכורות. אני תמה איך התנועה הרפורמית בישראל יכולה להמשיך ולהאבק עבור הפרדת דת ומדינה, כאשר היא בעצמה מוכנה לקבל מהמדינה תמיכה כספית במסגרת אותו ממסד אליו היא (היהדות הרפורמית) מתנגדת.

ולסיום - אירוניה נוספת. בתגובה לחדשות על ההכרה ברבנים רפורמים, הזהיר הרב יעקב אריאל – רבה של רמת גן המקבל תשלום מהמשרד לשירותי דת – כי לא יהיה מנוס מפירוק וארגון מחדש של הרבנות.

לפי כתבה בערוץ 7, הרב אריאל חושש לפגיעה במושג רב ול'טשטוש' ההבדל בין רבנים אורתודוקסים לבין רבנים לא אורתודוקסים, כלומר לכך שהציבור בישראל לא ידע לעשות את ההבחנה בין מה שלפי הרב אריאל הוא יהדות אמיתית לבין מה שלא. לפי הכתבה, הרב אריאל מעלה את האפשרות שהרבנות תתפרק ותתארגן מחדש כגוף עצמאי 'על בסיס קהילתי מובהק, כדי שיהיה ברור זאת היהדות בלבד'. הכתבה מסתיימת בספק תכנון ספק איום של הרב כי 'או שהמדינה תעשה את ההפרדה או שאנחנו נצטרך להתארגן בצורה אחרת'. במילים אחרות, דווקא הרב אריאל המהווה חלק מהממסד הדתי  - שהוא לפי החוק חלק בלתי נפרד של מוסדות מדינת ישראל, שוקל מול האיום שהוא מזהה לעבור למצב של הפרדת הדת מהמדינה, הפרדה אותה הוא לפתע מצפה שמדינת ישראל תבצע.

האם ההישג ההיסטורי של השבוע הוא כי התנועה הרפורמית קבלה הכרה ממסדית תמורת ויתור על העקרון של הפרדת הדת מהמדינה, או אולי שרבנים אורתודוקסים מוכנים לקבל הפרדה של דת ומדינה בתמורה לויתור על סמכותם הממסדית? 

----------------------------  

הכתבה באתר הארץ http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1718639

מצע התנועה הרפורמית בישראל http://www.reform.org.il/Heb/IMPJ/platform-source.asp

הכתבה באתר ערוץ 7 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/238722

נתניהו: לפרוש בשיא

למה עכשיו? למה דווקא עכשיו? למה תוך פחות מחודש אחרי שמשרד ראש הממשלה חגג בסרטון אנימציה ילדותי שלוש שנים לכנסת ולממשלה – פתאום הליכוד מוכן לצאת לבחירות?

למה קואליציה מהיציבות בעשור האחרון, עם אבטלה יורדת, כלכלה די מוצלחת, פתאום מוכנה תוך כמה ימים להתפרק?

אז ברור שהחקירה של ליברמן משמשת זרז אחד. הרצון המשותף לכולם להכות לפני שקדימה תספיק להפוך שוב למפלגת מרכז מושכת גם הגיוני, ואפילו הרצון לדחות את העימותים על חוק טל וגבעת האולפנה – יכולים להסביר את זה איכשהו.

עוד סיבה שנראית לי אישית הגיונית, בטח מצד ביבי, היא לסיים את הבחירות – שלפי ההערכות יש לו סיכוי לא רע לנצח בהם ולהרכיב ממשלה חדשה – לפני! אני חוזר – לפני! שאובמה נבחר שוב. בארה"ב יום הבחירות לנשיאות הוא אחרי החגים (שלנו) אי שם באוקטובר 2012. ויהיה מאוד נוח לקיים מערכת בחירות בישראל כאשר שתי המפלגות בארה"ב עסוקות בחיזור אחרי קולות יהודים – זה אומר שיש סכוי שהם יתערבו פחות לטובת אחד הצדדים.

אבל בינינו, הסיבה האמיתית היא בדיוק זה שהמצב (יחסית) כל כך "טוב": אין (ברגע זה) אף מלחמה (גלויה) עם איראן/חמס/חיזבאללה, אין אף מחאת אוהלים (הקיץ בקושי התחיל), אין מחאת חרדים (חוק טל עוד תקף) , אין מחאת מתנחלים/דתיים לאומיים ( גבעת האולפנה עוד במקומה, ומגרון תיאורתית עוברים דירה), אין מהומות במגזר הערבי, אין (לפחות מבחינת מדינת תל-אביב) בעיות במגזר הבדואי, אין לחצים מאירופה (שעסוקה במשברים הכלכליים), או מארה"ב (שעסוקה בבחירות ובמשבר הכלכלי), ואחרון – אולי חביב – אין שום תזוזה ברשות הפלסטינית.

לפרוש בשלב כזה זה פשוט לפרוש בשיא.

ואז מיד במערכת הבחירות – לטעון שהשיא הזה הוא מה שמובטח לבוחרים – אם הם יבחרו שוב כמובן – בליכוד, ובביבי, ובשאר מפלגות ואישי הקואליציה – כל אחד והסקטור שלה/ו

ובזיכרון ההיסטורי, להיות כנסת עם הרבה הישגים ( ואני רואה את המחאה כאחד ההישגים, גם אם הלא רצויים, של הכנסת הנוכחית), שפרשה לפני ... אממ...

את זה נדע רק בסוף מערכת הבחירות, ואני מקווה שה'לפני' יהיה משהו מרתק בערך בסגנון של לונדון http://www.london2012.com/ שמן הסתם תזכה לאחוזי צפייה גבוהים יותר מתשדירי הבחירות

אוטופיה פרועה ליום הזכרון

מהדורת הארץ אונליין, יום הזיכרון 2048

חדשות  

יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, וחללי מערכות ישראל ופדרציית ארץ הקודש

עבדאלרחמן: אנו נפעמים מול היכולת לגשר על דורות של איבה; שלף: לצערינו גם היום אנו זקוקים לצבא

ב20:00 נשמעה הצפירה ברחבי הפדרציה, והדגלים הורדו לחצי התורן. השנה נערך הטקס הממלכתי בשכם.

הארץ. 15.04.2048 / 20:51 /  הוסף תגובה   

אירועי יום הזיכרון תת"ח 1470 להיג'רה, נפתחו היום בשכם, בטקס האזכרה הממלכתי. הטקס נפתח בשעה 20:00 בצפירה ולאחריה דקת דומיה. בטקס השתתפו  נשיא הפדרציה, ראש הממשלה, ראשי המדינות: ישראל, עזה, פלסטין, וירדן, נשיאת בית המשפט העליון, אנשי דת, וראש העיר שכם.

בטקס אמר הנשיא, מוסצטפה סלים עבדאלרחמן (תרגום מערבית): "ביום זה אנו זוכרים כי כל אזרחי הפדרציה - מוסלמים, יהודים, ונוצרים – נטלו חלק במעגל פעולות האיבה שארך יותר ממאה שנים. אנו מבכים את ההרוגים והנרצחים הרבים בפעולות טרור ומלחמה, ואנו עומדים מלאי הערצה למשפחות השכולות אשר הושיטו ידיים זו אל עבר זו. אנחנו מלאי בושה וחרטה על הדם השפוך, ואנחנו עומדים נפעמים מול יכולתם של אזרחי הפדרציה לגשר יחד על פני דורות של שנים אבודות מלאות שנאה ואלימות. אנו מתפללים לאל כי נסלח לנו הדם השפוך, וכי האדמה תבורך עבורינו"       

חוקרים במשרד ההתפייסות מעריכים כי עד קום הפדרציה, נהרגו בקרבות ופעולות איבה בין ישראל ושכנותיה למעלה מ400,000 חללים. מנתוני משרד הביטחון עולה כי מקום הפדרציה, בשנת 2030, נהרגו במלחמות ההגנה ברחבי המזרח התיכון 9,752 לוחמים ואנשי זרועות הביטחון של הפדרציה, וכ20,000 מחיילי מדינות עוינות.

אחרי הנשיא, נשאה גם ראש ממשלת הפדרציה, גברת רבקה שלף, דברים: "בילדותי היה יום הזיכרון יום בו חייבנו את החיים במדינת ישראל, והדגשנו כי צה"ל (צבא מדינת ישראל עד קום הפדרציה) חזק ונחוש להמשיך ולהגן על קיומה. כיום, לצערינו, אנחנו עדיין זקוקים לצבא חזק. לא כל שכינינו מקבלים ברצון את קיומה של הפדרציה, וגם ברחבי העולם ישנם גורמים המעוניינים לזרוע הרס פיזי ופירוד בינינו. אך גם היום, יותר מאי-פעם צבאינו חזק ונחוש. צה"פ הוא צבא גדול יותר, מתוחכם יותר, ומוכן יותר להגן על השילוב הייחודי של מסורות ותרבויות המרכיב את הפדרציה של ארץ הקודש."

מחר יערכו ברחבי הפדרציה אירועי הסולחה המסורתיים. בתל-אביב יצטרף הדלאי-למה ה 15 לאירוע הסולחה המרכזי שיחל בשעה 11:00, ואת האירוע המרכזי בעמאן יפתחו נשיא האוניברסיטה העברית, ואחת מגדולות התורה ואם בית –הדין הגדול בירושלים, מרת רעות מקונן-יוסיפוביץ'.

מחרתיים יחגגו היהודים את יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, וביום רביעי יפתחו חגיגות יום הפדרציה.

בהכנת הידיעה השתתפו רוני בוזגלו, אופק שנהב, וואחיד עטרף   

אנקדוטה על פמיניזם ומשה רבינו

אלוהים למשה - לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם, והיו נכונים ליום השלישי

משה לעם - (ויקדש את העם ויכבסו שמלותם) היו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אשה

מה קורה כאן? האם רק הגברים הם העם, והם המיועדים להתגלות? האם צריך לצוות את הגברים כי הם אלה שצריכים שיאמרו להם בפירוש לא לגשת אל נשותיהם? האם לה' לא היה כ"כ קריטי אם העם יגשו או לא יגשו אחד אל השניה ומשה , כמו שאומרים כאן חז"ל על נושא הימים, "הוסיף מדעתו" ?

רש"י (שכמנהגו מתמודד עם הפער הזה בפשט) מביא מחז"ל הסבר שניתן לפרש כנובע מכיוון בעד נשים, מישהו שהניח כי אולי כי נשים יכולות להיות "מודרות" ממעמד מתן תורה בקריאה של ציווי משה, ולכן פירש ששלושת הימים הם בעצם בשביל הנשים ולא בשביל הגברים, מטעמי חישוב שלושה ימים בהם שכבת זרע עוד יכולה לטמא. לפי הפירוש הזה דווקא הגברים הם אלו שמסכנים את טהרת הנשים ולכן צריך להרחיק אותם מנשותיהם מראש, כדי שהם לא יפגמו בטהרתן. 

ואולי לה' לא כל כך הפריע קיום יחסי מין לפני ההתגלות שלו אל העם, אבל משה, מטעמיו הוא הכריע בכיוון הטהרה הזה?