געגועים לממשלת צללים

ממשלת צללים (shadow cabinet), היא תופעה ששייכת למדינות דמוקרטיות עם מערכת ממשלתית בריטית כזו או אחרת. במדינות אלה, בהן המערכת הפוליטית מורכבת משתי מפלגות דומיננטיות, מפלגת האופוזיציה ממנה ממשלת צללים, שעוקבת אחרי הממשלה המכהנת - בקואליציה. פירוש הדבר שראש האופוזיציה היא ראש ממשלת הצללים, והיא עוקבת אחרי תפקודה של ראש הממשלה. ראש האופוזיציה ממנה גם היא חברי קבינט, כל אחד מהם - שר צללים - העוקב אחרי תפקודו של השר או שרה המקבילים לו. כך כאשר הממשלה מתחלפת כתוצאה מבחירות, כבר ידועים מראש גם השרים החדשים שהתמקצעו בתפקוד של משרדם גם במשך שנות הישיבה באופוזיציה. (לעוד מידע נא עיינו בערך הקצר של ויקי בעברית בנושא)

ומה עם ישראל? אז בגדול בישראל אף אחד לא רק שלא יודע מי יהיו השרים בקואליציה עד הרגע האחד אחרי האחרון, כפי שאנחנו רואים ב"מאבק" לקראת ממשלת ביבי השלישית, האמת שאין לאף אחת מושג אפילו אם היא תסיים את הקדנציה שלה בתור שרה בקואליציה.

ובכל זאת, אם הקואליציה הנוכחית אכן תצא לפועל, יהיה בישראל מצב בו אפשר בקווים גסים לסמן קואליציה בעלת תפיסה כלכלית מרכז -ימין, ואופוזיציה בעלת תפיסה (במקרה של העבודה, מרץ וחד"ש) או לפחות עמדה (במקרה של ש"ס, אגודה, ושאר המפלגות הערביות) כלכלית שמאלית למדי.

בחדשות הבוקר מספרים בישראל היום שש"ס מתכננת למנות לתפקיד אדם שיעקוב בקפידה אחרי כל שקל שעובר להתנחלויות, ואני אומר- למה לא לחשוב בגדול ולהקים ממשלת צללים?

למעשה, שלי יחימוביץ' כבר מתפקדת כשרת אוצר צללים עוד לפני שהיא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. אני מציע לחברי האופוזיציה להתגבר על הפערים ביניהם, ולהקים קבינט צללים לוחם. אחרי משא ומתן קשוח אני משוכנע שניתן יהיה למצוא שרי צללים לאוצר, דתות, תמ"ת, חוץ, פנים, וביטחון. ואפשר לחלק את הצללים של ראש הממשלה על פני כמה ראשי מפלגות (נגיד, שלי, גפני, דרעי, וזחאלקה).

ברצינות, אם יקרה משהו שאפילו מזכיר התנהלות של ממשלת צללים, נזכה סופסוף בישראל לאופוזיציה במלוא מובן המילה, תופעה שחסרה לנו במיוחד בכנסת הקודמת...

ואותכן קוראותי וקוראי הרבים, אני מאתגר בשיבוץ תפקידי הצללים לחברי הכנסת של האופוזיציה
ואני אתחיל - לתפקיד צלל שר הדתות אני ממנה את חבר הכנסת אברהים צרצור מרע"מ תע"ל,
צלל הביטחון ___
צלל הפנים ____
... 

הרצל בגובה העיניים

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של פרופסור שלמה אבינרי "הרצל", שיצא במסגרת פרויקט של מרכז זלמן שז"ר המכונה, לא פחות ולא יותר, "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". במסגרת הפרויקט נכתבים ספרים על ידי "החוקרים המובהקים בתחומם", אבל "בלשון השווה לכל נפש" על "חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדרה המחשבה, ההלכה והתרבות." – כך לפי גב הספר. ובאתר של מרכז שז"ר הניסוח לא פחות שאפתני: " בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי' חברו טובי המחברים להביא לציבור הרחב פרקים ידועים ולא-ידועים בקורות חייהם ופועלם של גדולי האומה ומעצבי זהותה." מבלי להיכנס לשאלה של מי זוכים להכנס לפנתיאון הרוח שנוצר בידי מרכז שזר, ומה המטרה (אם יש כזאת) לעיצוב הזהות של הציבור הרחב שמצטרפת לפרויקט האקדמי הזה, ברצוני לחלוק איתכם מחשבה או שתיים על הרצל של פרופסור אבינרי.

בין ניפוץ לעידון המיתוס

בהקדמה לספר כותב אבינרי כי האתגר המרכזי שלו בספר הוא הכתיבה על הרצל האדם ולא על הרצל המיתוס, שהתעצב במבט לאחור אחרי הישגיה של התנועה הציונית. אבינרי מדגיש כי הרצל נכנס לקרירה פוליטית כאדם צעיר ובלתי מנוסה, שיכל להכשל בקלות רבה ו"איש לא היה זוכר את שמו". הרעיון של הספר אם כן הוא מעקב אחרי הבניה של התנועה הציונית כ"רומן חניכה" של הרצל "כאדם וכמנהיג".

ואכן אבינרי מצליח בכתיבה מרתקת להציג את הרפתקאותיו הדיפלומטיות של הרצל, על רקע הבעיות, וחיפוש הפתרונות ל'שאלה היהודית' במאה ה19, ותוך כדי כך לחשוף את הרצל כבשר ודם, מחפש ומתלבט באשר לדרכו, מתרגש לעתים תכופות, פעמים רבות נאיבי ובלתי מנוסה, אשר דרכו היה רצופה בטעויות וכשלונות לצד הצלחות מוגבלות. עם זאת, הרצל מתגלה במהלך הספר כיחיד בעל אינטואיציות נכונות, קריאה נכונה ומדויקת של המציאות הפוליטית במידה שחסרה הן ליהודים הן ללא יהודים אחרים ברחבי העולם. הרצל מצטייר כעובד ללא לאות, שמנסה שוב ושוב ושוב עד שהוא מצליח, אשר יחד עם תפיסה בהירה של ריאל-פוליטיק איננו מוותר על החזון הגרנדיוזי של מדינת היהודים. 

במהלך הספר אבינרי סותר, או בלשון דרמטית יותר, מנפץ, מיתוסים היסטוריים מוכרים הקשורים להרצל. המרכזי שבהם הוא התפיסה לפיה משפט דרייפוס היווה נקודת המפנה עבור הרצל, והעיר אותו לבעיית האנטישמיות הבלתי פתורה. לפי טענתו של אבינרי, בזמן המשפט עצמו הרצל לא יחס חשיבות רבה לאירוע, ובוודאי לא היתה זו נקודת התעוררות דרמטית עבורו. בדיווח המקורי שלו על המשפט הרצל עצמו לא הזכיר בפירוש את האנטישמיות שהיוותה חלק ממנו. רק כ5 שנים מאוחר יותר, לאחר שפרשת דרייפוס הפכה לנושא מרכזי בחיים הפוליטיים של צרפת, במאמר 'הסברה' המיועד לקהל אמריקאי עיצב הרצל את אירוע דרייפוס כאירוע אנטישמי מובהק, בו משתלבת בהשפלתו הפומבית של דרייפוס הקריאה "מוות ליהודים". לפי אבינרי, גישתו של הרצל לנושא היהודים התעצבה במשך שנים רבות, וכאשר הוא פרסם בסופו של דבר את "מדינת היהודים", היה זה פריו של תהליך נפשי ויצירתי שהחל כבר בראשית שנות השמונים של המאה ה19.  

מיתוס ויזואלי אחר, מוכר לא פחות, הוא מיתוס הפגישה של הרצל עם הקייזר הגרמני בביקורו של האחרון בארץ. גם כאן, מספק אבינרי את הרקע ההיסטורי לאירוע, שהונצח באמצעות עבודת פוטו מונטאז' יצירתית. אם המיתוס של דרייפוס מייחס בדיעבד חשיבות ל"רגע מכונן" בעוד לאמיתו של דבר מדובר בתהליך מתמשך, פגישתם של הרצל והקייזר בפתח מקווה-ישראל היתה אילתור בלתי מתוכנן של הרגע האחרון, וכפי שכותב אבינרי "קשה לשער שיחה חסרת חשיבות יותר מזו שתהפוך לאיקונין בפנתיאון הציוני", גם הראיון הקצר שקיבל הרצל מאת הקייזר מספר ימים לאחר מכן לא הגשים ולו אחת מהתקוות הרבות שנתלו בו.

אם כן, שני מיתוסים ציוניים מרכזיים, מתגלים בספרו של אבינרי כבטויים לא מדויקים (בלשון המעטה) ולא מתוכננים בחייו של הרצל. ובאמת אבינרי כמעט ומשיג את המטרה, ומראה כי הרצל עצמו, ואיתו התנועה הציונית בשנותיה הראשונות לא יכלו להתהדר בהרבה הישגים, וחוו יותר כשלונות מאשר הצלחות. עם זאת, לאורך כל הספר אבינרי מציג את מה שבעיניו הם ההישגים הבכל-זאת מרשימים של הרצל והתנועה הציונית בימיו: העובדה כי שאלת היהודים הפכה לנושא על סדר היום הבינלאומי, וכן הקמת התשתית הראשונית התודעתית והארגונית למה שבסופו של דבר הפך למדינת ישראל. בסיום הספר כשאבינרי מסכם את פועלו של הרצל, מתגלה לנו אישיות מרשימה, וחריגה, אשר (עדיין) זוכה להערכתו הרבה מאוד של אבינרי: "הכשלונות שפקדו הרבה מפעילויותיו הדיפלומטיות של הרצל היו כשלונות מפוארים, שהותירו את רישומם העמוק בתולדות ישראל ובתולדות העמים", הרצל הבין "את כוחן של המילים ואת מקומה של התקשורת ההמונית ... והשכיל לגייסן למטרותיו, כפי שלא עשה שום מדינאי לפניו", הוא בעל "תפיסה מקורית", וכל המבקש להבין את "האנרגיות העצומות והמגוונות שהושקעו במפעל הציוני ובהקמתה של מדינת ישראל, לא יוכל לעשות כן מבלי לפנות לתופעת הרצל" אופקו הרוחני, מרצו הבלתי-נלאה, תובנתו ותפיסתו המדינית של האדם, שתרם יותר מכל אישיות אחרת להפיכת הרעיון הציוני ממשאלת לב למציאות פוליטית, דינמית, ממוסדת, ומאורגנת". אוסף שבחים זה שאבינרי חולק להרצל איננו ממעיט בערכו, כך נראה לי, אלא להיפך, דווקא מדגיש את היותו קרוב יותר למיתוס מאשר השתמע בהקדמה לספר. 

אגדה בעיניים פקוחות

כתיבת סיפורו של הרצל, במיוחד במסגרת סדרה העוסקת ב" גדולי האומה ומעצבי זהותה", איננה יכולה להתחמק מההשלכות העכשוויות לגבי מה שנתפס כהתגשמות, ולו גם חלקית בלבד, של חזונו של הרצל – מדינת ישראל. ואבינרי איננו מתחמק מהתיחסות שכזו. בפסקה החותמת את הספר הוא מדבר על הפער בין חזון למציאות, ומודה כי "זה הרוצה לגלות פערים בין חזונו של הרצל לבין המציאות במדינת ישראל עשוי למצוא אותם מלוא חפניים". אבינרי איננו מכחיש כי קיים פער, והוא רומז כי יש מה לעשות על מנת להקטין אותו, אבל הוא איננו חש צורך להתנצל על עצם קיומו של פער זה. במובן זה, למטרה הגלויה של הספר מתווספת תוצאה נוספת, והיא שבירת המיתוס של המדינה מבלי לוותר עליו לחלוטין. שכן כפי שהראה אבינרי לאורך הספר כי הרצל היה אנושי, ודרכו זרועה כשלונות, ספקות, ועם זאת הוא הגיע להישגים מרשימים בחייו והציונות הגיעה להישגים בלתי משוערים אחרי מותו, כך גם ניתן לדון במדינת ישראל. ניפוץ המיתוסים הציוניים-ישראליים הוא חשוב, כל עוד הוא מאפשר לנו להביט נכוחה במציאות, מלאת הכשלונות, מלאת ההתלבטויות והבעיות, ויחד עם זאת לראות גם את ההצלחות העכשוויות יחד מגוון ההצלחות האפשריות, ולדעת כי העתיד יכול להביא בכנפיו, אם נרצה או לא נרצה, תוצאות טובות ובלתי-צפויות.   

הרצל / שלמה אבינרי (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 2007)

פתרון החידה

היום, באופן מקרי לחלוטין, התגלתה לי התשובה לשאלה קיומית שמטרידה סטודנטים רבים, רבים מספור באוניברסיטאות בישראל, ובמיוחד באוניברסיטה העברית והיא: איך הגענו מhumanities ל"מדעי הרוח", איך?

ובכן, קוראת נאמנת, קורא נאמן, ועוד כמה גולשים אלמוניים שיגיעו לבלוג שלי בזמן הקרוב, נמצאה התשובה! (שיכול מאוד להיות כבר ידועה לכן), והתשובה במילה אחת היא - גרמניה. ובכמה מילים - פרופסורים יהודים שהגיעו לפלשטינה-א"י ללמד באוניבריסטה העברית, החליטו לתרגם את מה שבגרמניה ידוע לא כ"מדעי האדם" או "הומניות" אלא כמדע, רציני, אובייקטיבי, פוזיטיביסטי, ועוד כל מיני מרעין בישין, או בגרמנית: Geisteswissenschaften כלומר הwissenchaft -מדע, של ה geist שמתורגם לעברית כרוח, ודעת, והרי לנו מדעי הרוח.

את התשובה הזכיר בדרך אגב פרופסור בשיקגו, שהסביר לכתה את מנעד המשמעויות השונות של המילה Geist, ואחרי שכתבתי את השורות האחרונות, בדקתי בויקיפדיה שהקדימה אותי והסכימה עם דברי
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%97

אי אפשר לסיים בלי להזכיר פרופסור המכהן כיום באוניברסיטה העברית שטוען כי השם הראוי לה הוא "היידלברג מזרח". זוהי אוניברסיטה ש(באופן כללי) יש או היו בה מרצים ללימודי שומרית ואכדית, ופקולטה שלמה ללימודים גרמניים, אבל אף לא תקן מלא אחד ללימודי מקומות כמו ארצות הברית...

מה יגידו מחר (בערב אחרי הבחירות)

לא כל כך משנה

משנה מה יעשו אחר כך
כל אותם חברות וחברי כנסת חדשים
וגם קצת ישנים
מאה ועשריםרובם לחלוטין בלתי מוכרים

זו בעיני המשמעות של הבחירות האלו
של הסכוי והסיכון ברעיונות חדשים ונקודות מבט שונות

יאללה תפד'לו, כנסו, תכנסו, תתכנסו, חברות וחברים

יעקב (אבינו כמובן) חוזר לעצמו, בלי סיוע מגנדלף

אחד הרגעים הדרמתיים ביותר בסיפור יוסף ואחיו, מתרחש לא במצריים אלא דווקא בכנען. המפגש הטעון והחד צדדי בין ילדיו של יעקב במצרים, בו יוסף מדבר והאחים מקשיבים, יוסף בוכה ואחיו המומים, יוסף מחלק פקודות והאחים מצייתים, איננו דומה לעוצמה של מה שקורה ליעקב (אבינו) במפגש עם השמועה על היותו של יוסף חי. אחרי שנים של אבילות ומרה שחורה, בהם יעקב לא מתפקד כאב, וכפטריארך של העם שמתחיל לצמוח ממנו. אחרי התנהגות של אבל המרוכז בעצמו ומתעלם מהסובבים אותו, יעקב שומע שיוסף חי ואחרי ההלם של הבשורה הוא חוזר לתפקד "ותחי רוח יעקב אביהם". 

לדעתי, סצינה קולנועית שמבטאת תהליך דומה היא הסצינה של "ריפוי תיאודן" כפי שבימה אותה פיטר ג'קסון בשר הטבעות. תיאודן - שליט מזקין שבנו נהרג במלחמה, יושב אבל על כס מלכותו ומתנהג בפסיביות מוחלטת בעוד הממלכה מסביבו נופלת בידים רעות - עובר תהליך של התאוששות הודות לביקור עוין של גנדלף ועוד כמה עוזרים בחצר המלכותית שלו. הרגעים בהם תיאודן משיל מעליו את הזקנה המוקדמת שקפצה עליו בגלל האבל, וחוזר לגלות בעצמו כוחות וסמכותיות, ממחיים בעיני אולי את מה שקרה ליעקב, בן אדם בכל זאת כבר לא כך כך צעיר ( 130 שנה פלוס מינוס) שהשמועה על יוסף נתנה לו את הכוח לאסוף את כל צאציאיו ולצאת למסע למצרים ממנו הוא כבר לא חזר.

(גם תיאודן אגב, לא חזר מהמסע שלו אל עבר המלחמה בשר הטבעות, ואולי מוסר ההשכל כאן לא מעודד יותר מדי... את זה אני משאיר לשיפוטכן הקוראות ולשאר חובבות טולקין למינן)

הנה הקישור לקטע ביוטיוב , בעיקר אחרי 1:48 http://www.youtube.com/watch?v=Y6wE2W3ag1g
 

למה לא בקרנו בשער טיטוס

אחד הנושאים אשר מטריד את מנוחתם של בימאים, מורים, וחוקרים של השואה היא שאלת השימוש בחומרים שיצרו הנאצים ככלי עזר לזיכרון השואה. האם מותר להשתמש בסרטים שצילמו צוותי תעמולה בגטו טרייזנשטאט על מנת ללמד ילדים על השואה? ומה עם תמונות שצילמו חיילים גרמנים בחופשה בגטו וורשה? (    http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/warsaw_ghetto /german_soldier.asp     

מצד אחד התמונות הרבות מהוות פעמים רבות את הזיכרון הויזואלי היחידי ממקומות ואירועים מסוימים במהלך השמדת היהודים, ושימוש בהם מאפשר להמחיש את המציאות שהתקיימה בגטאות, ובמחנות הריכוז וההשמדה. מצד שני- האם אין כאן כניעה ותמיכה בנקודת מבטם של המרצחים, והנצחת הזוית שלהם- באופן הממשי ביותר - כלפי היהודים, וכלפי השמדתם.

קלוד לנדסמן, בסרטו התיעודי "שואה" נוקט עמדה קיצונית בנושא. הוא בחר שלא להשתמש באף חומר מצולם מתקופת המלחמה, ותשע וחצי השעות של סרטו מהוות ראיון אחרי ראיון עם הניצולים עצמם, ועם עדי ראייה נוספים - רובם םולנים אשר התגוררו סמוך לגטאות ולמחנות. במילים אחרות, לנדסמן בחר להביא את הקולות של הקרבנות ולא של המרצחים, ולוותר על הזיכרון הויזואלי שהצטבר משנות המלחמה.

במקרה של השואה ומלחמת העולם השניה, ניתן להתלבט לגבי השימוש בחומרים ויזואלים כדי לזכור או להבין ולראות מה היה "שם". אבל טראומות אחרות בהיסטוירה של העם היהודי לא זכו לתצלומים או ציורים, והעם היהודי השתמש באמצעים כתובים - עדויות, קינות, תפילות, וסיפורים, כדי לזכור את מסעות הצלב, גירוש ספרד, ואת חורבן בית המקדש הראשון והשני

ובכל זאת, בעוד אין עדויות ויזואליות מצד היהודים בזמן החורבן של בית שני, הרומאים בטובם כן הותירו לנו עדויות ויזואליות שונות המבטאות את הניצחון הרומאי על המרד בפרוביניקיה יהודה, ביניהם המטבע "יהודה הכבושה" שנטבע ברומא בזמנם של אספסינוס וטיטוס, וכמובן שער טיטוס. 

 

יהודה הכבושה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Sestertius_-_Vespasiano_-_Iudaea_Capta-RIC_0424.jpg

במטבע, כמו גם בשער, הרומאים בטאו באופן ויזואלי את נצחונם מול המורדים היהודים במזרח התיכון, ועצבו סמלים ויזואלים של יהודה ששרדו עד היום. באופן פרדוכסלי משהו הציונות השתמשה בסמלים הרומים האלו עבור עצמה. כך לדוגמא בפרסומת המוכרת של זאב רבן (המוצגת היום במוזיאון ישראל) "come to palestine". 

השימוש הכי מפורסם בעיצוב הרומאי מופיע כמובן בסמלה של מדינת ישראל- המנורה שנבחרה מתוך ההצעות הרבות שהוגשו לוועדה - היא המנורה המופיעה על שער טיטוס. 

האם המנורה באמת נראתה כפי שהיא מיוצגת בשער טיטוס? בין היא מהווה תיאור מדויק ובין אם לא, מדינת ישראל (והציונות) בחרה להשתמש בסמלים רומאים על מנת לבטא את הניצחון והתקומה ההיסטוריים על האימפריה שהשמידה את המדינה היהודית ה(סמי)עצמאית שקדמה למדינת ישראל. 

כיום, שער טיטוס הוא אחד האתרים המופיעים על המפה של התיירות היהודית ברומא. בתור הייצוג הכי "אותנטי" לחורבן ולגלות של בית שני, הוא מהווה מעין דרישת שלום מאת אותם שבויים יהודים הנושאים את כלי בית המקדש שהונצחו במצלמתו של האמן הרומאי... 

אבל, נשאלת השאלה מדוע עלינו ללכת להביט ביצוג הויזואלי של המרצחים, של הרומאים אשר בחרו לייצג בצורה בה הם רוצים את הניצחון. האם איננו תומכים בהם בעליה לרגל אל השער חסר החשיבות הזה? האם מדינת ישראל מבטאת ניצחון על הרומאים כאשר היא מאמצת את העיצוב שלהם עצמם כסמל שלה? האם יהודה משתחררת או נשארת כבושה כאשר היא נושאת לכל מקום פרט משער הניצחון הממוקם ברומא?

בין ההצעות שנדחו לסמל המדינה, היתה הצעתם של דוד ושכטר שהתבססה לא על מקור רומאי אלא על פסיפס מבית הכנסת ביריחו שכלל מנורה, לולב, ושופר, והמילים "שלום על ישראל". דוד ושכטר לא ידעו כי בהצעתם הם יכלו להתבסס גם כן על מקור רומאי. בשנת 1961 התגלה בחפירות ברומא (המטרופולין) באתר בו שכנה עיר הנמל של רומא - אוסטיה אנטיקה - בית כנסת מהעתיקים ביותר בעולם. בית הכנסת מתוארך לראשית המאה הראשונה לספירה, וככל הנראה הוא הוקם לפני חורבן הבית השני. בבית הכנסת - הפונה (כמו בתי כנסת עתיקים אחרים בישראל - כמו במצדה לדוגמא) מערבה - ישנו מתחם בו ככל הנראה שכנו ספרי התורה, ובעמודים הראשיים (התומכים בגג) של מתחם זה התגלה תבליט מנורה, ולצידה ארבעת המינים ושופר. 

 

 
תבליט המנורה מבית הכנסת באוסטיה-אנטיקה  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Presenza_OstiaAntica_500.jpg

 

בביקורינו האחרון ברומא, לא הלכנו לראות את שער טיטוס ואת פרויקט עיצוב הזיכרון הרומאי לניצחון על יהודה, אלא לבית הכנסת היהודי של אוסטיה אנטיקה. לבית כנסת של קהילה שחיה מרחק רב מישראל ומבית המקדש, אך בחרה לייצג אותו - את המנורה, ארבעת המינים, והשופר של בית המקדש - במרכז מקדש המעט שלה. דרישת השלום הויזואלית מיהודים שעיצבו את המנורה בעצמם, ושמרו על הסמלים הויזואלים הפשוטים האלה בלב התרבות הרומאית מלאת הפסלים, ריגשה אותי יותר (יתכן) מלסקור את תבליט התעמולה הרומאי העתיק של האומה אשר (למרות ענוותנות פנימית פה ושם)

 ' החריבה את ביתינו, ושרפה את היכלינו, והגליתנו מארצינו'. 

 

 ------------------------------------------

 

 גלוי נאות.

 

 לפני מספר שבועות ביקרנו ברומא, ומצירוף של סיבות שונות לא הספקנו להכנס לפורום בביקור הנוכחי
והסתפקנו בצפיה בשער מאחורי הגדר במרחק של כמה מטרים, וזהוי אפשרי של הקצה של המנורה.
אבל מכיוון שהרבה יותר נעים להסביר פיספוס כאקט שנובע מעיקרון, הרי לפניכם ההסבר האמיתי למה בשום פנים ואופן לא רצינו לראות את שער טיטוס. את המצור על לכיש במוזיאון הבריטי כן ראינו, למרות העיצוב האשורי:) 

 

 

 

 

 

 

נשים אתן חשובות, אבל מה לעשות שהאל הוא גבר...

במסגרת עבודה באוניברסיטה הגעתי לשני ההצהרות שלהלן – שתיהן מסבירות בתוקף למה פשוט אי אפשר שנשים ישמשו בקודש כמנהיגות רוחניות באופן רשמי. ובאופן לא ממש מפתיע, שתיהן מגיעות מגופים דתיים מוכרים מאוד בארצות הברית: הכנסיה הקתולית (מוכרת יותר) והיהדות האורתודוקסית (גם מוכרת, אמנם לרוב בצורה של חסידות חב"ד). רקע קצר – ב2010 היו מספר ניסיונות למנות נשים ככוהנות דת (priests ordain as) בכנסייה הקתולית בארה"ב, ובישוף אחד מרדן אפילו החליט, מסתבר, לקדש על דעת עצמו כמה נשים בלי להתייעץ בממונים עליו בארה"ב ובותיקן. ובקהילה היהודית, הרב אבי וייס שידרג את שרה הורביץ ממהר"ת לרבה (בקמץ ופתח) – או במילים אחרות סמך אשה כרב אורתודוקסי.

מעניין איך שתי ההכרזות תומכות ברעיון של שויון לנשים, ושוקדות להדגיש את חשיבותן המשמעותית לחיי הדת של הקהילה, אבל...

כל הכרזה (סליחה על הקטנוניות אבל כתובה, חתומה, ומוקראת על ידי גברים) מסבירה כי פשוט אין יכולת דתית למנות אותן ככוהנות-דת/רבניות. מצאו את ההבדלים

Resolution on Women's Communal Roles in Orthodox Jewish Life

Adopted Without Dissent by the 51st Convention of The Rabbinical Council of America

1) The flowering of Torah study and teaching by God-fearing Orthodox women in recent decades stands as a significant achievement. The Rabbinical Council of America is gratified that our chaverim have played a prominent role in facilitating these accomplishments.

2) We members of the Rabbinical Council of America see as our sacred and joyful duty the practice and transmission of Judaism in all of its extraordinary, multifaceted depth and richness – halakhah, hashkafah, tradition and historical memory.

3) In light of the opportunity created by advanced women's learning, the Rabbinical Council of America encourages a diversity of halakhically and communally appropriate professional opportunities for learned, committed women, in the service of our collective mission to preserve and transmit our heritage. Due to our aforesaid commitment to sacred continuity, however, we cannot accept either the ordination of women or the recognition of women as members of the Orthodox rabbinate, regardless of the title.

4) Young Orthodox women are now being reared, educated, and inspired by mothers, teachers and mentors who are themselves beneficiaries of advanced women's Torah education. As members of the new generation rise to positions of influence and stature, we pray that they will contribute to an ever-broadening and ever-deepening wellspring of talmud Torah, yir'at Shamayim, and dikduk be-mitzvot.  

U.S. Bishops’ Doctrine Chairman Welcomes Vatican Clarification On Ordination, Praises The Work Of Women In The Church   (July 15, 2010)

The seven sacraments are an integral and identifying part of the Catholic Church and the faith life of each Catholic. To feign any sacrament would be egregious. The Catholic Church through its long and constant teaching holds that ordination has been, from the beginning, reserved to men, a fact which cannot be changed despite changing times.

            All Catholics are called to Christian service. Women have responded with extraordinary generosity. Historically, women have had an essential role in the life of the Church. This is true especially through their volunteer work in parishes, their professional service and their membership in religious communities, lay movements and other organizations, where they serve in a range of areas such as health care and education.

            Today women serve in Church leadership positions at all levels. Women hold nearly half of diocesan administrative and professional positions—a fact that compares favorably to the U.S. workforce as a whole. Women also hold about one-quarter of the top diocesan positions, such as chancellor, school superintendent or chief financial officer. About 80 percent of lay parish ministers are women.

            The Church’s gratitude to women cannot be stated strongly enough. Women offer unique insight, creative abilities and unstinting generosity at the very heart of the Catholic Church. Their activity and determinative participation explains much of what makes the Catholic Church the powerful force for goodness and holiness that it is.  

--------

"Important Policy Decisions Taken at the Annual, 2010 Convention of the Rabbinical Council of America", , http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=105551.

"U.S. Bishops’ Doctrine Chairman Welcomes Vatican Clarification On Ordination, Praises The Work Of Women In The Church", http://www.usccb.org/news/archived.cfm?releaseNumber=10-140.  

ניצחון פירוס : מימון שכרם של רבניות רפורמיות בישראל

ביום שלישי האחרון בשרו כותרות העיתונים על כך שלראשונה המדינה תכיר ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותשלם את שכרם. הכותרת בהארץ מכריזה בשמחה על "הישג היסטורי לזרם הלא-אורתודוקסי, המדינה תכיר לראשונה ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותממן את שכרם" ראש התנועה הרפורמית טוען שם גם הוא כי זו "פריצת דרך במאמץ לקידום חופש הדת בישראל". מבט מפורט יותר מראה כי לצד ההישג בכך שיתאפשר למועצות מקומיות לשלם את שכרם של רבנים רפורמים, המדינה לא הסכימה להכיר בהם כחלק מהממסד והתקציב למשכורתם לא יהיה מתקציב המשרד לשירותי דת (משרד הדתות ז"ל) המממן את שאר הרבנים היהודים (האורתודוקסים), קאדים מוסלמים, וכמרים נוצרים במדינת ישראל. למעלה מכך, הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים זכו בכינוי המעליב משהו "לא- אורתודוקסים" כנוי אשר מנציח את הטענה של בעלי היריבות האורתודוקסים של תנועות אלה המגדירים אותן בדיוק על דרך השלילה – לא אורתודוקסים, לא מאמינים, לא יהודים וכדו' – ולא על דרך החיוב.

בעוד אני מעריך את ההישג המשפטי הצנוע של העותרים, אני מרגיש כי ב"הישג" הזה טמונה גם אירוניה מסוימת, מכיוון שלדעתי בהישג המשפטי הזה התנועה הרפורמית ויתרה לכאורה על אחד העקרונות החשובים שלה של הפרדת הדת מהמדינה. כידוע, רובם של היהודים המזוהים עם התנועה הרפורמית בעולם נמצאים בארצות הברית, (ישנם גם רבים באירופה, דרום אמריקה, ואפילו ישראל אבל מספרית התנועה מבוססת על ארה"ב) שם העיקרון של הפרדת הדת מהמדינה הוא אחד העקרונות עליו נאבקים היהודים בערך מאז דרכה רגלו של היהודי הראשון על אדמת המושבות. הפרדת הדת מהמדינה העניקה ליהודים שוויון זכויות ואוטונומיה דתית המשוחררת מפיקוח וממימון המדינה. זו גם אחת הסיבות העיקריות לכך שיהודים בכל העולם יכולים לערוך בנפרד את החתונה הדתית ואת החתונה האזרחית שלהם, כמו גם את הגירושין והקבורה. עקרון ההפרדה בין דת ומדינה הוא אחד העקרונות עליהם שוקדים אנשי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל – מדינה בה לדת יש נוכחות ממוסדת ומוכרת בחוק, ובה לרבנות הראשית יש סמכות חוקית במידה רבה על נישואיהם וגירושיהם של כל היהודים בתוך מדינת ישראל. המדינה היא גם זו שמממנת את מוסדות החינוך הדתיים, ושירותי דת נוספים כמו לדוגמא –תשלום משכורות של רבנים.

במצע של התנועה הרפורמית בישראל, בסעיף הנוגע ליחסי דת ומדינה, כתוב כי "הפרדה מוסדית בין הדת והמדינה הנה תנאי הכרחי, על פי תפיסתנו, להשבת עולמה של היהדות ללב הציבור הישראלי, ובה בעת לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית ברוח ערכי מגילת העצמאות". (הדגשה שלי). כלומר, התנועה תומכת בהפרדה של הדת מהמדינה, בדומה למצב בארצות הברית, והיא משוכנעת כי צעד כזה הוא שישיב את היהדות אל לב הציבור בישראל. 

והנה, החל מהשבוע, התנועה הרפורמית חוגגת את צירופה למערכת הישראלית של הזהות המוסדית בין דת ומדינה, את העובדה כי מדינת ישראל מצרפת את הרבנים הרפורמים לממסד הדתי! ומוכנה לשלם להם משכורות. אני תמה איך התנועה הרפורמית בישראל יכולה להמשיך ולהאבק עבור הפרדת דת ומדינה, כאשר היא בעצמה מוכנה לקבל מהמדינה תמיכה כספית במסגרת אותו ממסד אליו היא (היהדות הרפורמית) מתנגדת.

ולסיום - אירוניה נוספת. בתגובה לחדשות על ההכרה ברבנים רפורמים, הזהיר הרב יעקב אריאל – רבה של רמת גן המקבל תשלום מהמשרד לשירותי דת – כי לא יהיה מנוס מפירוק וארגון מחדש של הרבנות.

לפי כתבה בערוץ 7, הרב אריאל חושש לפגיעה במושג רב ול'טשטוש' ההבדל בין רבנים אורתודוקסים לבין רבנים לא אורתודוקסים, כלומר לכך שהציבור בישראל לא ידע לעשות את ההבחנה בין מה שלפי הרב אריאל הוא יהדות אמיתית לבין מה שלא. לפי הכתבה, הרב אריאל מעלה את האפשרות שהרבנות תתפרק ותתארגן מחדש כגוף עצמאי 'על בסיס קהילתי מובהק, כדי שיהיה ברור זאת היהדות בלבד'. הכתבה מסתיימת בספק תכנון ספק איום של הרב כי 'או שהמדינה תעשה את ההפרדה או שאנחנו נצטרך להתארגן בצורה אחרת'. במילים אחרות, דווקא הרב אריאל המהווה חלק מהממסד הדתי  - שהוא לפי החוק חלק בלתי נפרד של מוסדות מדינת ישראל, שוקל מול האיום שהוא מזהה לעבור למצב של הפרדת הדת מהמדינה, הפרדה אותה הוא לפתע מצפה שמדינת ישראל תבצע.

האם ההישג ההיסטורי של השבוע הוא כי התנועה הרפורמית קבלה הכרה ממסדית תמורת ויתור על העקרון של הפרדת הדת מהמדינה, או אולי שרבנים אורתודוקסים מוכנים לקבל הפרדה של דת ומדינה בתמורה לויתור על סמכותם הממסדית? 

----------------------------  

הכתבה באתר הארץ http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1718639

מצע התנועה הרפורמית בישראל http://www.reform.org.il/Heb/IMPJ/platform-source.asp

הכתבה באתר ערוץ 7 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/238722

נתניהו: לפרוש בשיא

למה עכשיו? למה דווקא עכשיו? למה תוך פחות מחודש אחרי שמשרד ראש הממשלה חגג בסרטון אנימציה ילדותי שלוש שנים לכנסת ולממשלה – פתאום הליכוד מוכן לצאת לבחירות?

למה קואליציה מהיציבות בעשור האחרון, עם אבטלה יורדת, כלכלה די מוצלחת, פתאום מוכנה תוך כמה ימים להתפרק?

אז ברור שהחקירה של ליברמן משמשת זרז אחד. הרצון המשותף לכולם להכות לפני שקדימה תספיק להפוך שוב למפלגת מרכז מושכת גם הגיוני, ואפילו הרצון לדחות את העימותים על חוק טל וגבעת האולפנה – יכולים להסביר את זה איכשהו.

עוד סיבה שנראית לי אישית הגיונית, בטח מצד ביבי, היא לסיים את הבחירות – שלפי ההערכות יש לו סיכוי לא רע לנצח בהם ולהרכיב ממשלה חדשה – לפני! אני חוזר – לפני! שאובמה נבחר שוב. בארה"ב יום הבחירות לנשיאות הוא אחרי החגים (שלנו) אי שם באוקטובר 2012. ויהיה מאוד נוח לקיים מערכת בחירות בישראל כאשר שתי המפלגות בארה"ב עסוקות בחיזור אחרי קולות יהודים – זה אומר שיש סכוי שהם יתערבו פחות לטובת אחד הצדדים.

אבל בינינו, הסיבה האמיתית היא בדיוק זה שהמצב (יחסית) כל כך "טוב": אין (ברגע זה) אף מלחמה (גלויה) עם איראן/חמס/חיזבאללה, אין אף מחאת אוהלים (הקיץ בקושי התחיל), אין מחאת חרדים (חוק טל עוד תקף) , אין מחאת מתנחלים/דתיים לאומיים ( גבעת האולפנה עוד במקומה, ומגרון תיאורתית עוברים דירה), אין מהומות במגזר הערבי, אין (לפחות מבחינת מדינת תל-אביב) בעיות במגזר הבדואי, אין לחצים מאירופה (שעסוקה במשברים הכלכליים), או מארה"ב (שעסוקה בבחירות ובמשבר הכלכלי), ואחרון – אולי חביב – אין שום תזוזה ברשות הפלסטינית.

לפרוש בשלב כזה זה פשוט לפרוש בשיא.

ואז מיד במערכת הבחירות – לטעון שהשיא הזה הוא מה שמובטח לבוחרים – אם הם יבחרו שוב כמובן – בליכוד, ובביבי, ובשאר מפלגות ואישי הקואליציה – כל אחד והסקטור שלה/ו

ובזיכרון ההיסטורי, להיות כנסת עם הרבה הישגים ( ואני רואה את המחאה כאחד ההישגים, גם אם הלא רצויים, של הכנסת הנוכחית), שפרשה לפני ... אממ...

את זה נדע רק בסוף מערכת הבחירות, ואני מקווה שה'לפני' יהיה משהו מרתק בערך בסגנון של לונדון http://www.london2012.com/ שמן הסתם תזכה לאחוזי צפייה גבוהים יותר מתשדירי הבחירות

אוטופיה פרועה ליום הזכרון

מהדורת הארץ אונליין, יום הזיכרון 2048

חדשות  

יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, וחללי מערכות ישראל ופדרציית ארץ הקודש

עבדאלרחמן: אנו נפעמים מול היכולת לגשר על דורות של איבה; שלף: לצערינו גם היום אנו זקוקים לצבא

ב20:00 נשמעה הצפירה ברחבי הפדרציה, והדגלים הורדו לחצי התורן. השנה נערך הטקס הממלכתי בשכם.

הארץ. 15.04.2048 / 20:51 /  הוסף תגובה   

אירועי יום הזיכרון תת"ח 1470 להיג'רה, נפתחו היום בשכם, בטקס האזכרה הממלכתי. הטקס נפתח בשעה 20:00 בצפירה ולאחריה דקת דומיה. בטקס השתתפו  נשיא הפדרציה, ראש הממשלה, ראשי המדינות: ישראל, עזה, פלסטין, וירדן, נשיאת בית המשפט העליון, אנשי דת, וראש העיר שכם.

בטקס אמר הנשיא, מוסצטפה סלים עבדאלרחמן (תרגום מערבית): "ביום זה אנו זוכרים כי כל אזרחי הפדרציה - מוסלמים, יהודים, ונוצרים – נטלו חלק במעגל פעולות האיבה שארך יותר ממאה שנים. אנו מבכים את ההרוגים והנרצחים הרבים בפעולות טרור ומלחמה, ואנו עומדים מלאי הערצה למשפחות השכולות אשר הושיטו ידיים זו אל עבר זו. אנחנו מלאי בושה וחרטה על הדם השפוך, ואנחנו עומדים נפעמים מול יכולתם של אזרחי הפדרציה לגשר יחד על פני דורות של שנים אבודות מלאות שנאה ואלימות. אנו מתפללים לאל כי נסלח לנו הדם השפוך, וכי האדמה תבורך עבורינו"       

חוקרים במשרד ההתפייסות מעריכים כי עד קום הפדרציה, נהרגו בקרבות ופעולות איבה בין ישראל ושכנותיה למעלה מ400,000 חללים. מנתוני משרד הביטחון עולה כי מקום הפדרציה, בשנת 2030, נהרגו במלחמות ההגנה ברחבי המזרח התיכון 9,752 לוחמים ואנשי זרועות הביטחון של הפדרציה, וכ20,000 מחיילי מדינות עוינות.

אחרי הנשיא, נשאה גם ראש ממשלת הפדרציה, גברת רבקה שלף, דברים: "בילדותי היה יום הזיכרון יום בו חייבנו את החיים במדינת ישראל, והדגשנו כי צה"ל (צבא מדינת ישראל עד קום הפדרציה) חזק ונחוש להמשיך ולהגן על קיומה. כיום, לצערינו, אנחנו עדיין זקוקים לצבא חזק. לא כל שכינינו מקבלים ברצון את קיומה של הפדרציה, וגם ברחבי העולם ישנם גורמים המעוניינים לזרוע הרס פיזי ופירוד בינינו. אך גם היום, יותר מאי-פעם צבאינו חזק ונחוש. צה"פ הוא צבא גדול יותר, מתוחכם יותר, ומוכן יותר להגן על השילוב הייחודי של מסורות ותרבויות המרכיב את הפדרציה של ארץ הקודש."

מחר יערכו ברחבי הפדרציה אירועי הסולחה המסורתיים. בתל-אביב יצטרף הדלאי-למה ה 15 לאירוע הסולחה המרכזי שיחל בשעה 11:00, ואת האירוע המרכזי בעמאן יפתחו נשיא האוניברסיטה העברית, ואחת מגדולות התורה ואם בית –הדין הגדול בירושלים, מרת רעות מקונן-יוסיפוביץ'.

מחרתיים יחגגו היהודים את יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, וביום רביעי יפתחו חגיגות יום הפדרציה.

בהכנת הידיעה השתתפו רוני בוזגלו, אופק שנהב, וואחיד עטרף   

אנקדוטה על פמיניזם ומשה רבינו

אלוהים למשה - לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם, והיו נכונים ליום השלישי

משה לעם - (ויקדש את העם ויכבסו שמלותם) היו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אשה

מה קורה כאן? האם רק הגברים הם העם, והם המיועדים להתגלות? האם צריך לצוות את הגברים כי הם אלה שצריכים שיאמרו להם בפירוש לא לגשת אל נשותיהם? האם לה' לא היה כ"כ קריטי אם העם יגשו או לא יגשו אחד אל השניה ומשה , כמו שאומרים כאן חז"ל על נושא הימים, "הוסיף מדעתו" ?

רש"י (שכמנהגו מתמודד עם הפער הזה בפשט) מביא מחז"ל הסבר שניתן לפרש כנובע מכיוון בעד נשים, מישהו שהניח כי אולי כי נשים יכולות להיות "מודרות" ממעמד מתן תורה בקריאה של ציווי משה, ולכן פירש ששלושת הימים הם בעצם בשביל הנשים ולא בשביל הגברים, מטעמי חישוב שלושה ימים בהם שכבת זרע עוד יכולה לטמא. לפי הפירוש הזה דווקא הגברים הם אלו שמסכנים את טהרת הנשים ולכן צריך להרחיק אותם מנשותיהם מראש, כדי שהם לא יפגמו בטהרתן. 

ואולי לה' לא כל כך הפריע קיום יחסי מין לפני ההתגלות שלו אל העם, אבל משה, מטעמיו הוא הכריע בכיוון הטהרה הזה? 

סמויים מן העין ?

'רק שתדעו מאיפה אני מגיעה לנושא אחי ואחותי נשואים בנישואין מעורבים, בן אחד שלי נשוי ליהודיה ומעורב מאוד בקהלה היהודית ובן האחר נשוי לבחורה קתולית, בשבוע שעבר הייתי בטקס הטבילה של הנכד שלי' . כך פתחה המנחה את הסדנה אותה כינתה: "הקהילה היהודית הכי גדולה?". היום - יום ראשון ראש חודש אדר ב' ה6 למרץ 2011, המקום – לידס, האירוע- "לימוד לידס".  בחדר ישבו במעגל  כעשרים וחמש משתתפות ומשתתפים, רובם די מבוגרים, אול במילים אחרות היותי צעיר, סטודנט, ישראלי, וחובש כיפה ללא ספק תרמה רבות לשיפור הסטטיסטיקה הקבוצתית. בתגובה לשאלה הראשונה "מי מכיר מישהו ממשפחה מעורבת" הרימו כולם ידיים, בתגובה לשאלה "למי יש לא יהודים במשפחה הגרעינית" נשארו רוב הידיים באוויר. כך מצאתי את עצמי בשבעים דקות של מה שניתן להגדיר כסדנת אלכוהוליסטים אנונימיים לחברים במשפחות מעורבות. אחרי שלב התחלתי של היסוסים העלתה כל אחת בקבוצה את המקרה המשפחתי שלה: בעל לא יהודי, ילדים לא יהודים, חותנת לא יהודית, כלה לא יהודית, אחיינים לא יהודים, בני דודים לא יהודים, אקס לא יהודי, וזוג אחד (הזוג היחיד שהיה שם) סיפרו כי בן-הזוג של בנם איננו יהודי. רבים מחברי הקבוצה הביעו הקלה על יכולתם להעלות את הנושא, הם ציינו כי זה פשוט איננו נושא לשיחה בקהילה, וכי הם פשוט מפחדים להזכיר אותו בקהילה היהודית.

בקבוצות קטנות דיברנו על היחס שלנו לתופעה ועל הצעות להתייחסות למצב. אישה אחת בקבוצה בה הייתי, החלה בשנים האחרונות להגיע יותר לבית-הכנסת (האורתודוכסי) , ויש לה כלה בהריון. הכלה היא יוונית אורתודוכסית, והסבתא לעתיד מתייסרת ביחס לנכד/ה שבדרך, אם פעם היא חשבה שזה לא כזה קריטי לה, היא לאחרונה גילתה כי רגשית זה נוראי. היא הזכירה את הקושי לערוך סדר פסח במשפחה מעורבת, "איך אפשר לשלב אנשים בסיפור שבכלל לא שייך אליהם", היא שאלה? שלא לדבר על המתח בין הילד האורתודוכסי שלא מוכן להתייחס אל אשת אחיו הלא-יהודיה.

חבר הקבוצה השני היה אדם בשנות ה70 לחייו, אם לא יותר מזה, שחזר ודיבר בזכות הסובלנות: פשוט צריך להיות סובלני, הוא חזר ואמר. מסתבר שהוא התחתן עם יהודיה, כך גם ילדיו, ונכדיו – הם יהודים.

אני אישית הרגשתי כי הטענה בזכות הסובלנות הייתה קצת לא במקום מול כאבה של הסבתא, בטח לא כשאתה לא חשוף לאותו כאב. אישה אחרת שכלתה גם היא נוצרית ודתייה טענה כי זה לא בכלל לא מפריע לה, "דווקא הייתי ביחסים לא טובים עם כלתי, והרבה שנים חשבתי שזה בגלל שהיא לא –יהודיה, אבל בסוף גיליתי שזה בכלל לא קשור, אני פשוט לא מחבבת את האישיות שלה". 

בסופה של הסדנה בקשה המנחה מהנוכחים לדמיין מצב "ניסי" כלשונה, בו כל מה שהם רוצים שיקרה כדי לפתור את המצב יתממש, ולחלוק איתנו את הציפיות. חלק אמרו כי בתי-הכנסת הופכים למסבירי-פנים לכולם, ובתגובה טענו רבים בקבוצה כי המצב כבר כזה, ואילו אחרים אמרו שהלוואי והיו מסבירי-פנים ליהודים בבית-הכנסת עוד לפני שמדברים על לא-יהודים. אחת המשתתפות אמרה שהיא רוצה להביע תקווה ריאלית והיא שבכל קהלה יהודית באנגליה יתנהל דיון סביב הנושא, ותחדל ההתעלמות.

ואחרת אמרה כי בקבוצה שלה העלו את הנושא של הגיור, והציעו להפוך את התהליך לקל יותר, וכך יוכלו משפחות מעורבות להפוך ליהודיות. כנגדן טענה המנחה כי צריך לשקול גם את האפשרות השנייה – כי חברי משפחה מעורבת ימירו את דתם הם אל מחוץ ליהדות.

לפני מספר חדשים שמעתי הרצאה של סרג'יו-דלה פרגולה על יהדות אמריקה הלטינית. דלה-פרגולה התייחס ל"ליבה" ול"פריפריה" של הקהילה היהודית, כשבליבה נמצאים המזוהים ביותר כיהודים ובקצה הפריפריה אלו שמזוהים מעט מאוד או כמעט בכלל ואינם מזוהים/מזדהים עם היהדות. בפריפריה כלל דלה פרגולה גם דור שני של צאצאים מנישואים מעורבים. הוא טען כי בבואנוס איירס נמצאים כ163 אלף המזדהים כיהודים, 17,600 יהודים הלכתיים המזדהים כנוצרים קתולים, מעל 63 אלף המזדהים כבעלי שורשים יהודים המציינים כי סבא שלהם היה יהודי, ולמעלה מ68 אלף בני משפחה לא יהודים בנישואים מעורבים. דלה- פרגולה לא הציע להתייחס אל כל הקבוצות האלה כ"קהלה יהודית גדולה" אבל מאידך הוא טען כי גם אין להתעלם מהם.   

אין לי משהו חכם מדי לומר כאן מעבר לציין את החשיבות הקריטית (שתמיד הייתה) של זהות, הגדרה של גבולות, ולא פחות חשוב – של השערים - אל תוך ומחוץ ליהדות. אבל בכל זאת אני רוצה להציע כמה תרגילי חשבון/מחשבה לסיום:

1. כמה יהודים היו בעולם אם היינו סופרים את היהדות גם דרך האבא?
2. כמה יהודים היו היום בעולם אם היינו סופרים את היהדות רק דרך האבא?
3. כמה יהודים היו בעולם אם היינו מחסרים מהיהדות את כל מי שנשוי בנישואין מעורבים, ואת צאצאיו/צאצאיה ?
4. כמה יהודים יש בעולם לפי הספירה האורתודוכסית, כמה לפי הרפורמית, וכמה לפי מדינת ישראל?
5. כמה יהודים צריך שיהיו בעולם?
6. ואיך צריך להיראות הפיזור הגיאוגרפי של היהודים האלה?
7. האם זה חשוב כל כך לספור?

לא בסגנון אחד : כתב הגנה על חוסר האחידות בהסברה הישראלית

ביום שישי האחרון, בדירתי אשר במנצ'סטר אפורת העננים, צפיתי בחלק מכתבה ארוכה של הBBC על "ציונים קיצוניים"[1]. הכתב הסתובב ברחבי "השטחים הכבושים" מחברון ועד השומרון, ומחוות גלעד עד מעלה אדומים. הוא נפגש וראיין מתנחלים ישראלים, חיילי - צה"ל, פלסטינים, וקבוצת אמריקאים אוונגליסטים. הכתבה היתה (בעיני כמובן) מגמתית באופן מתוחכם, כשהכתב הצליח, באופן מרשים בהחלט, תוך שימוש בשאלות אי –הבנה תמימות להוציא מפי הישראלים אמירות מגוונות, שהמשותף להן היה היותן בוטות וחסרות פי סי להחריד. מנגד, גם פלסטינים זכו להשמיע את קולם, או לפחות להפגין את כישורי זריקת האבנים שלהם, והמסר שלהם היה ברור פשוט ומוכר : אני שונא את הישראלים, כי הם הרגו את אחי/חבר שלי/קרוב שלי, אני/ אנחנו לא נפסיק עד תום הכיבוש.

בצירוף מקרים מפתיע, הכתבה עלתה לדיון בשולחן השבת באותו ערב[2] ואחרי שמיצינו את התוכן עצמו השיחה נסובה לכיוון של תסכול מ(חוסר) מאמצי ההסברה של ישראל. אחד הדוברים השווה בין הפלסטינים שלטענתו תמיד מביאים דוברי אנגלית רהוטה שמציגים קו ברור ואחיד, לבין נציגי ישראל שבדרך-כלל מדברים באנגלית קלוקלת, לא עוברים מסך, וחסרי כל רגישות דיפלומטית, תחכום רטורי, ומודעות לכך שיכול להיות שמי שמראיין אותם לא מזדהה בכל ליבו עם החזון הציוני. במהלך השיחה אמרתי שעם כל התסכול מחוסר ההסברתיות הישראלי, אני רואה גם צד חיובי בעובדה שהאנשים שמרואיינים חיים "בסרט שלהם" ולמרות כל ה"סכסוך" והפוליטיקה, הם בסופו של דבר עונים בפשטות מתוך החיים שלהם. במילים אחרות, יש יופי דווקא בעובדה שלא כל אזרחי ישראל מגויסים למשימת ההסברה הלאומית, מכיוון שיש להם חיים "נורמליים" בהם הפוליטיקה פחות מטרידה אותם. ובניסוח ציוני בנלי עוד יותר : הרצל בוודאי היה מבסוט מיהודים שחיים בישראל והם מסוגלים להיות מנותקים מספיק ממה שקורה ברמה הפוליטית.

כשחזרתי לדירה בלילה המשכתי לחשוב על מאבק ההסברה, ועלתה בי תובנה חתרנית משהו, המוגשת לכם כאן כתרומת הסלוגן הצנועה שלי לשיח הכיבוש[3]:

You cannot honestly sound the same, unless you are all equally dishonest

לאמת יש קולות רבים, לשקר רק קול אחד

הטענה שלי היא פשוטה, בני- אדם כה שונים אחד מהשני, שגם אם הם יביעו את אותה דעה פוליטית או מחשבה, אופן הניסוח וההתבטאות שלהם יהיה שונה, כמו גם הדגשים השונים שהם יתנו למילים שונות.

אבל, כדי לחזור כמו תוכי על אותם דברים, לא צריך להפעיל מחשבה, או להביע דעה אישית. לכן אם אנשים רבים אומרים את אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק, זה סימן שזו לא דעתם, הם רק חוזרים על דברי אחרים, ולא בטוח גם עד כמה הם באמת מזדהים איתם. לעומת זאת, כשאנשים מביעים דעות שונות, באופנים שונים, שיש ביניהם מהמשותף – סימן שזה באמת מה שהם חושבים. ולעניינינו, אם אכן, ( ואל עשיתי מחקר בנושא) כל מרואיין פלסטיני, ללא יוצא מהכלל, אומר את אותן מילים לאותן טענות. נגיד, שישראל כובשת ולכן הסכסוך לא יסתיים עד שהיא תיסוג מכל השטחים, בלי להוסיף שהוא אישית נאמר, גם מוטרד מההנהגה המקומית המושחתת שלו, ושהוא דווקא חושב שהישראלים יכולים להיות אנשים טובים, אז המסקנה היא שאנחנו לא יודעים מה הדעות של אותו פלסטיני, ואנחנו גם לא נדע, מכיוון שהוא רק חוזר על אותן סיסמאות.

כך גם ב"צד הישראלי" של המתרס. אם כל ישראלי שמרואיין היה אומר שזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית[4] להתקיים, שהפלסטינים פתחו בטרור עוד לפני שהם קראו לעצמם פלסטינים ולפני שהיו שטחים כבושים[5] , ושפניה של ישראל לשלום בכל מחיר, גם כן היה מקום לתהות על רמת החשיבה העצמאית של אזרחי ישראל, ושוב לא היינו יודעים יותר מדי על הדעות ה, בואו נקרא לזה, "אותנתיות" שלהם. 

ברקע הדברים שלי שוכן, אמנם לא ערבי עם נרגילה, אבל בכל זאת תושב מכובד של הסהר הפורה, אי שם בימי התנ"ך העליזים[6]. אם כן, בספר מלכים (א, כב) מלכי יהודה וישראל ישבו לדיון דחוף בשאלה האם להילחם בכוחות הארמים ברמות גלעד. יהושפט מלך יהודה, שהיה מה לעשות, קצת דוס, התעקש לשמוע מה יש לנביאים לומר בנושא, מתוך הנחה שמה שהם אומרים מייצג את דבר ה'. אחאב מלך ישראל גם האמין בנביאים (כן, היו אלה זמנים קשים) והוא אסף מהר קבוצה די נכבדה שלהם, ( ארבע מאות נביאים פלוס מינוס) חוץ מאחד מהם שהיה לו תחביב להיות תמיד שלילי, במיוחד כשזה נגע לנבואות לגבי מלך ישראל הנ"ל. לשמחת אחאב, כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו "עלה, ויתן ה' ביד המלך". אבל יהושפט המשיך לבאס ולהיות חשדן וביקש דעה נוספת. אחרי התלבטות נוספת אחאב קרא גם לנביא הפסימי – מיכיהו בן ימלה- והוא כן היסס, אבל בסוף ניבא על נפילת אחאב במלחמה. כנהוג בישראל, מאז ודי עד היום הזה, החבר'ה לא הקשיבו לנביא המבאס ויצאו למלחמה נחושה בארם. אחאב מת באותו הקרב, והשאר מסופר בדברי הימים למלכי ישראל[7].

בגמרא (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף פט עמוד א) מרחיבים את השיחה בין אחאב ויהושפט ומסבירים כי ברגע שיהושפט שמע בדיוק את אותו הדבר מכל הנביאים נדלקה אצלו נורה אדומה, והוא אמר (בצורה מוצלחת יותר מהסלוגנים שהצעתי לעיל) "כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד." כלומר, כפי שכבר די פירטתי בכל המלל הנוכחי, יתכן שאותו סגנון, אותו מבנה, ואפילו אותה קבוצת מסרים, תשמע מפי נביאים שונים. אבל! לא יתכן, שאפילו שני נביאים יתנבאו באותו סגנון, ישתמשו באותן מילים, באותם דימויים, וכדומה.

לא פתרתי כאן את הבעיות של הצורך, לכאורה, כן להיות עקבי ומובן במסרים תקשורתיים. גם לא את הדרישה להיות פשוט ולא עמוק מדי כדי שהמסר יצליח להיכנס לשתי שניות אותם אף עריכה לא תוכל לחתוך, ולהיקלט גם על ידי סטודנט אירופאי בהנג אובר של בוקר יום ראשון. אני גם לא מעיר את ההערה שאני לא משווה בין נבואה לתקשורת, כי אני כן משווה. מה שרציתי להגיד זה שלפעמים אם ישראל משדרת מסרים רבים ולאו דווקא מתואמים, בעוד מתנגדיה ו/או אויביה של ישראל (שוב, בהנחה שזה בגדול המצב, אשמח להארות בנושא) נשמעים מתואמים ומהוקצעים לגמרי, אפשר בהחלט לראות את זה דווקא כנקודות לטובת ישראל. 

---

[1] http://www.bbc.co.uk/iplayer/episode/b00ybyxp/Louis_Theroux_Ultra_Zionists/

5/2/2011

[2]  כמו שקורה בארץ בכתבות על דתיים – שכל הצבור הדתי חייב לקרוא, גם באנגליה בכתבות על ישראל, אני לא אופתע אם יתברר שחלק גדול מהרייטינג מגיע מיהודים שמזדהים עם ישראל וחייבים לצפות כדי לראות מה הם אמרו עליה הפעם  כל האנטי- ישראלים האלה

[3] וכן כהוכחה מצערת לכך שנפלתי מאוד מהר לתבנית של הישראלי בחו"ל: לא עושה כלום בארץ אז מנסה לתרום להסברה:(

[4] ודמוקרטית, כמובן J

[5] שאלה : באיזה שנה הוקם אש"ף ?  

[6] ולקוראי שכבר ניחשו - כל הכבוד לכם, great minds think alikeJ

[7] את הספר אי אפשר להשיג בחנויות, תאמנינו לי שאני ממש מצטער

נוצרי עשיר: נוצרי עני

ביקורת ספרים : 

 The Next Christendom: The Coming of Global Christianity by Philip Jenkins.

 Oxford University Press, 2002, 270 pg

בשבוע שעבר הסתיימה ועידה שכינס הוותיקן, בה השתתפו בישופים נוצרים (בעיקר קתולים) מרחבי המזרח התיכון. הועידה דנה במצב הנצרות באזור זה, ערש מולדתה של הדת, אשר אם שאלתם - הוא עגום למדי. ההגירה הנוצרית לארצות מערביות איננה נפסקת, ומצבם של הנוצרים הקתולים (ולמעשה גם בני שאר העדות הנוצריות) תחת שלטון הרוב המוסלמי ברובו של המזרח התיכון, או היהודי במדינת ישראל איננו מעודד. והנה בדו"ח על מצב הנצרות במזרח בתיכון שהוגש למועצה יוחדו מספר דפים גם לטיפול בתופעת ההגירה דווקא אל האזור פנימה ולא ממנו החוצה:

5. הגירה של נוצרים אל המזרח התיכון מרחבי העולם

בארצות מזרח תיכוניות מתרחשת תופעה חדשה, כלומר הגעתם של עובדים מהגרים מאפריקה ואסיה, אשר רובן נשים. פעמים רבות, הם נפגשות בחוסר צדק וניצול עד לרמה של עברה על חוקים ואמנות בינלאומיות. הכנסיות שלנו צריכות לעשות מאמץ גדול יותר לעזור להן להסביר להן פנים ולספק להם הדרכה דתית וחברתית דרך אחריות פסטורלית (כלומר של כהני הדת א.ו) הולמת תוך מאמץ מתואם בין בישופים, קהילות דתיות ארגונים חברתיים וארגוני צדקה[1].

מבט על הסעיף וההקשר שלו מעלה שתי נקודות חשובות שאינן כה ברורות לקהל המערבי או הישראלי הרחב. הראשונה היא כי ישנם נוצרים במזרח התיכון, נוצרים שאינם נציגים של קולוניאליזם מערבי, אלא השרידים של אוכלוסיות אשר חלקן גרו במזרח התיכון עוד לפני בוא האסלאם. הנקודה השנייה היא כי ישנם נוצרים רבים אשר באים, אפילו למזרח התיכון, ממדינות באסיה ובאפריקה. כן, למי שלא שם לב, מרביתם של ה"עובדות והעובדים הזרים" שמגיעים לדוגמא לישראל הם נוצריים. העובדת הפיליפינית שמטפלת במסירות בסבתות והסבים שלנו היא נוצריה, וקתולית. היא לא באה לביקור תיירותי ב"ארץ הקודש", היא באה על מנת לפרנס את המשפחה שלה במולדת. סעיף 5 שציטטתי ממחיש את הטענה המרכזית אותה מעלה ג'נקינס בספרו, והיא כי במאה העשרים התחוללה מהפכה בנצרות, מהפכה אשר תיהפך ליותר ויותר מורגשת במאה ה21. הן המאפיינים והן התוצאות של מהפכה זו הם התפשטות הנצרות ומעבר נקודת הכובד שלה מן המערב אל ה"דרום הגלובלי". מעבר מהיותה דתו של המערב המתקדם, הליברלי, והעשיר להיותה דתם של ארצות הדרום הגלובלי, המתפתחות והעניות גם יחד.

ג'נקינס מתחיל את הספר בסקירה מהירה של ההיסטוריה של הנצרות, מראשיתה במזרח התיכון, דרך הניצור של מערב ומזרח אירופה,ודרום מערב אסיה. השקיעה של הנצרות במקומות המסורתיים עם בוא האסלאם ובעיקר המונגולים. הוא סוקר את המעבר של הנצרות,יחד עם הקולוניאליזם, אל צפון ודרום אמריקה, אפריקה, ואסיה. ג'נקינס מראה כיצד גם לאחר ההשתחררות מהקולוניאליזם הנצרות לא נעלמה, אלא המשיכה בצמיחה ניכרת, והתפשטה והשתלבה במסורות תרבותיות מקומיות, אשר בעודן מוותרות על חלק מהמורשות ה"מערביות" של הדת, שמרו על עיקריה ואף יותר. במקומות אלה, הנצרות היא דת "חיה ובועטת" אשר ממשיכה להתפשט אל קבוצות לא נוצריות, אנימיסטיות ולפעמים אפילו מוסלמיות. ג'נקינס טוען כי בעוד בעיני נוצרים מערביים רבים, כנסיות מקומיות בדרום הגלובלי , בייחוד באפריקה, נתפסות כ"לא נוצריות" או כסינקרטיזם נוצרי-אנימיסטי, הראיה המערבית מושפעת מאותו "סינקרטיזם" בדיוק שאירע בימי הביניים כאשר הנצרות נפגשה בפגאניזם הגרמני. ג'נקינס מקדיש פרק שלם לתאר את הצמיחה הדמוגרפית הצפויה בארצות הדרום הגלובלי, צמיחה של מאות מליונים נוספים של נוצרים במדינות כמו ניגריה, אוגנדה, וברזיל. במדינות אלה הדת איננה מנותקת מהפוליטיקה, אלא משחקת תפקיד גובר והולך בעניינים הפנימיים והחיצוניים של ארצות רבות. ג'נקינס מצביע על נקודות חיכוך על רקע דתי, ההולכות ונהיות חמורות יותר, בארצות בהן ישנו מיעוט נוצרי ניכר (כמו סודן) או רוב נוצרי לא מוחלט (כמו ניגריה). נקודות השבר הדתיות  יכולות להצית מלחמה בין דתית באזורים רבים בדרום הגלובלי, בתרחישים בהם, ג'נקינס מניח בפסימיות, המערב הנוצרי לא יסייע לצד הנוצרי במאבק. ג'נקינס איננו שולל תרחישים בהם האליטות המערביות, מיוסרות העבר הקולוניאלי, עוצמות את עיניהן ואינן תומכות וודאי שלא מזדהות עם סבלם של בני אמונתם בדרום הגלובלי. בפרקים האחרונים של הספר ג'נקינס מתאר את התוצאות הנוכחיות של מעבר מרכז הכובד הנוצרי אל הדרום הגלובלי. הארגונים הממוסדים הנוצריים כמו הכנסייה הקתולית, או מועצת הכנסיות העולמיות ((WCC נעשים יותר שמרנים, בהשפעת קולותיהם של המאמינים הלא מערביים. ג'נקינס אף מזכיר תנועה של "ניצור מחדש", הפעם בכיוון השני – מאפריקה או אסיה אל ארצות הברית, שם לבנים שמרנים רבים, המאוכזבים מהליברליזם של הכנסיות שלהם, מביטים בתקווה אל אחיהם הנוצריים מעבר לים. את הספר מסיים ג'נקינס בקריאה להביט מחדש אל הנצרות. נצרות אשר לפי ג'נקינס הופכת לשמרנית יותר, ולנצרות של הדרום הגלובלי. נצרות ענייה יותר, אשר עבורה כתבי הקודש הנוצריים מבטאים אמת קיומית, ולא השראה בלבד כמו עבור המערב הליברלי והעשיר.

ג'נקינס מותח לאורך הספר נקודות השוואה רבות בין מצבה של הנצרות בדרום הגלובלי היום, לבין הנצרות באירופה בימי הביניים. מביניהם אחת ההשוואות הכי משכנעת היא האמונה בנבואות וניסים המשותפת לדרום של המאה ה20 ואירופה של ימי הביניים. ג'נקינס מתאר את הנצרות באפריקה, בה קמים נביאים אשר ראו או שמעו את ישו, בה המאמינים הולכים לעצרות כנסייה על מנת לחזות בניסים, ריפוי, וגירוש שדים, בדיוק כמו בימי הביניים האירופאים. ג'נקינס טוען כי בניגוד למערב העשיר, אשר קורא את הסיפורים בכתבי הקודש הנוצריים בתיווך של הסברים רציונאליים למיניהם, בדרום הגלובלי סיפורי הנצרות נקראים כאמת ישירה ואותנטית, איתה ניתן להזדהות ואף לחוות בחיי היום יום. בעוד במערב קשה להזדהות עם סבלו של ישו וחיי העוני של השליחים, בדרום הגלובלי החוויות של עוני, שלטון טיראני, גלות ונדודים הם חוויות של יום יום. במובן הזה, טוען ג'נקינס, הדרום הגלובלי מקיים נצרות "אותנטית" לא פחות ואפילו יותר משל המערב.

ג'נקינס מקדיש תשומת לב רבה, הן בפרק מיוחד והן לכל אורך הספר לתחזיות דמוגרפיות אודות האוכלוסיה האנושית בעולם בכלל, ובמדינות הגדולות, נוצריות, מוסלמיות, ואחרות בפרט. תחזיות אלו מעריכות כי בשנת 2050 רובם של הנוצרים בעולם יתרכזו באפריקה,דרום אמריקה ואסיה, ומיעוטם באירופה וארצות הברית. כן הוא מזכיר תחזיות, ואף מוסיף הערכות שלו, באשר לצמיחת הנצרות גם בארצות בהן היא מיעוט, כמו הודו, סין, ומדינות מוסלמיות רבות. אמנם, ג'נקינס לא שוכח להסתייג בכל פעם בה הוא מזכיר את התחזיות הדמוגרפיות מקבלה מוחלטת שלהן, אך מאידך הוא טוען שוב ושוב כי ניתן לזהות מגמות ברורות ואף להגיב להן. התחזיות המספריות מסייעות לג'נקינס לטעון כי מרכז הכובד של הנצרות עובר מהמערב אל הדרום הגלובלי, וכי השפעתו של האחרון תלך ותגדל, הן במישורים פנים נוצרים (במדיניות פנים של מדינות או בשיח "אקומני") והן במישורים חוץ נוצריים ( כמו דיפלומטיה בין לאומית ובין דתית). ג'נקינס טוען כי המספרים הנוצריים עצמם משפיעים כבר היום על מדיניותם של גופים נוצריים. כך לדוגמא הוא טוען כי המגמה ה"שמרנית" הנוכחית של הוותיקן, למורת רוחם הרבה של קתולים במערב הליברלי, תמשיך ותגדל,זאת היות ומנהיגי הכנסייה "יודעים לספור" את כמות המאמינים ההולכת וגדלה בדרום (השמרני מאוד) הגלובלי. דא עקא, שההסתמכות הפשוטה על מספרים, שלא לדבר על תחזיות מספריות דמוגרפיות היא בעייתית בלשון המעטה. במיוחד כאשר מדובר בצמיחתן של אוכלוסיות במדינות "לא מפותחות" , הרדופות עדיין במשטרים רודניים, סכסוכים אלימים, במחלות ובמגפות (במיוחד AIDS), תחזיות צמיחה לא יכולות אפילו להתיימר לנכונות מקורבת. יתרה מכך, גם אם תחזיות הצמיחה יהיו כולן נכונות וב2050 כשני שלישים של הנצרות יתרכזו במדינות הדרום הגלובלי, אין הדבר אומר כי הכוח הכלכלי, הטכנולוגי, והפוליטי יתרכז גם הוא באזורים אלה. למעלה מכך, מי יערוב לנו כי כל אותם מיליונים נוספים אשר ייוולדו להורים נוצריים בדרום הגלובלי, יישארו נוצרים. הן החילון והליברליזם, הן האסלאם ודתות אחרות הם גורמים אשר אין להוציא אותם מן התמונה, ולא ניתן לדעת באיזו מידה יתפשטו גם הם בדרום הגלובלי.

בפרק בו דן ג'נקינס בנקודות חיכוך אפשריות בין הנצרות החדשה לדתות אחרות, הוא מקדיש כעמוד אחד ל"נקודה הישראלית"[2]. ג'נקינס טוען כי היחס הפוליטי של מדינות הנצרות המערבית כלפי ישראל נגזר ומושפע מיסורי המצפון כלפי העם היהודי על רקע מה שאירע לו בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה, המרסנים את זרמי ההגות האנטי יהודית בנצרות. לעומת זאת, למדינות ולפוליטיקה הנוצרית ה"דרומית" אין את ה"חסם" הזה, וג'נקינס מציע שני כיוונים אפשריים ליחס שהמדינות הנוצריות בחלקי עולם אלה ינקטו: אחד מהם הוא יחס שלילי, שינבע מהחזקה בתפיסות ה"החלפה" הנוצריות התופסות את הנצרות כישראל החדשה במובן האקסקלוסיבי של המילה. הכיוון השני יכול להיות דווקא חיובי, לפיו תזוהה ישראל כבת ברית במאבק מול האסלאם, אולי אפילו בת ברית תנ"כית[3].

ספרו של ג'נקינס יצא לאור בארצות הברית שבועות ספורים בלבד אחרי 9/11. בהקדמה לספר הוא מתנצל על כך שהמציאות, כלשונו, משתנה מהר יותר מכל ספר כתוב. עם זאת, מאז הוצאת הספר לא נראה שחל שינוי מהותי בתופעות עליהן הוא מצביע. בעוד האסלאם, בעיקר הרדיקלי, נכנס לאור הזרקורים, הנצרות הלא מערבית ממשיכה להיות בצל התקשורתי. מיעוטים נוצריים באפריקה ממשיכים לסבול ממשטרים מוסלמים רודניים, כמו הדוגמא הסודנית, ומדינות נוצריות ב"דרום הגלובלי" ממשיכות להתמודד עם בעיות של משטר חברה ומחלות. גם הכיבוש האמריקאי של עיראק לא הביא (בינתיים)  גאולה למיעוט הנוצרי שבה. עם זאת, באירופה נשמעים יותר קולות מימין המתריעים כנגד התפשטות אסלאמית דווקא, ומנסים להיאחז גם במורשת הנוצרית על מנת לאחד את קהל הבוחרים שלהם. התחזיות הפסימיות של ג'נקינס מתממשות בחלקן, האם תתממש גם התחייה הנוצרית של המערב שתצא מן הדרום הגלובלי ? התשובות ממתינות בסבלנות בעתיד, אך מי שרוצה להיפגש  בכמה מהשאלות הנכונות, בדרום, במזרח ובמערב, מומלץ לו או לה להקדיש מזמנה ולקרוא על בואה של הנצרות הבאה. 

---

[1] תרגום לעברית שלי א.ו , מתוך אתר הותיקן :

http://www.vatican.va/news_services/press/sinodo/documents/bollettino_24_speciale-medio-oriente-2010/02_inglese/b04_02.html#REPORT_BEFORE_THE_DISCUSSION_BY_THE_GENERAL_REPORTER,_H._B._ANTONIOS_NAGUIB,_PATRIARCH_OF_ALEXANDRIA_OF_THE_COPTS_(ARAB_REPUBLIC_OF_EGYPT)

[2] עמודים 181-182

[3] ג'נקינס איננו עוסק בספרו ביחסים המורכבים בין היהדות ובין הנצרות, ועל כן אין להאשים אותו בפשטנות שהוא מגלה כאשר הוא דן בנושא. אני בחרתי להזכיר את העמוד מתוך ה"ישראלוצנטריות" שלי. לצערי, טענות מהסוג של הכיוון הראשון נשמעו בסיומה של אותה ועידת ותיקן בה פתחתי, מכיוונו של בישוף המתגורר דווקא בארצות הברית. וראו תגובת AJC לנושא  http://www.ajc.org/site/apps/nlnet/content2.aspx?c=ijITI2PHKoG&b=849241&ct=8831941&msource=IMPACT50&tr=y&auid=7250769